"את מה שנשאר לחיות, שייתנו לחיות בכבוד"
חנה ושלמה מאירסון, מדור המייסדים של המדינה, הגיעו לארץ לאחר ילדות קשה במלחמת העולם השניה. השניים עבדו במשך שנים ארוכות, לחמו במלחמות ישראל, והביאו לעולם שתי בנות וחמישה נכדים. כעת, לעת זקנה, הם נאלצים לבקש סיוע מעמותות, כדי להימנע מהבחירה האם להשקיע כסף באוכל או בתרופות. הפרופיל של העוני, 2008
חנה מאירסון הגיעה לארץ ב-1948. את ילדותה עברה במרתף ביתה במולדובה שברומניה, בבית עצמו התגוררו זוג אחים גרמנים. "היהודים הם כמו כלבים", הם היו אומרים ובועטים בה ובאחיה כשהתחשק להם. את אבא שלה כבר לקחו באותו הזמן ואמה פחדה להגיב.
חנה ומשפחתה עלו על אוניית דגים רעועה בנסיון להגיע מאיטליה לישראל. ליד חיפה הקיפו את הספינה שלוש משחתות בריטיות שתהו אם הנוסעים המטולטלים מעוניינים במלחמה. לאחר שהניפו דגל לבן, נשלחו לקפריסין, שם התגוררו היא ומשפחתה במחנה מוקף גדרות תייל. חמישה חודשים אחר-כך הגיעו לארץ, למלחמת השחרור.
גם בעלה של חנה, שלמה מאירסון, עבר את ילדותו בתקופת השואה ברומניה, בעיר פוקשן. כשהגיע לארץ רוסס ב-DDT, קבלת פנים שיצרה אצלו תופעות לוואי בריאותיות שהוכרו על ידי המדינה, המעניקה לו קצבה של 800 שקל בחודש כפיצוי. "שלמה היה פייטר גדול, מאוד אהב את הצבא", מספרת חנה, "עכשיו הוא מתעקש לנסות לסחוב דברים שהוא כבר לא יכול. אבל שנינו פלפלים, עושים מעבר לכוחות שלנו", היא מחייכת.
תורמים עכשיו:
- לתרומת ארוחת חג למשפחה נזקקת לחצו כאן
אחרי שהגיעה לארץ למדה חנה "חמש שנות לימוד בקושי", בגיל 13 כבר יצאה לעבוד כדי לפרנס את משפחתה. אמה הייתה מאושפזת בבית חולים והיא עבדה כמניקוריסטית "שטפתי רצפות, לקחתי לגברות את המעילים ועשיתי את הכל ברצון". בהמשך דרכה עבדה כמטפלת, עבודה שלא הקנתה לה הטבות כמו פנסיה או ביטוח מנהלים, גם לא פיצויים עם סיום העבודה.
שלמה וחנה נשואים 51 שנה. לשניים שתי בנות וחמישה נכדים. "כשהבנות היו קטנות
שלמה היה עובד בבוקר ולומד חשמל בלילה". הוא עבד כאיש אחזקה במוסדות שונים, בכל אחד מהם נשאר מספר שנים וכעת בגיל הפנסיה אין לו פנסיה מסודרת משום מקום עבודה.
בעשרים השנה האחרונות חנה חולה. היא עברה חמישה ניתוחי מוח, שלושה במהלך אותה שנה, והיא גם סובלת מבעיות בעייניים ברגליים ובריאות. "אבל אני תמיד שמה סומק ואודם כשאני יוצאת החוצה, אף אחד לא צריך לדעת שאני חולה", היא מסבירה.
שלמה תמך בה במהלך כל השנים. מה שחנה ובנותיה לא ידעו זה שגדל אצלו גידול ענק בראש,"בגודל אשכולית", מתארת חנה.
אחרי שהוסר הגידול בניתוח ארוך ומורכב, הוא חזר שוב לראשו של שלמה. בינואר האחרון הוא עבר ניתוח נוסף, ובעת קיום ראיון עם חנה נכח שלמה בבדיקות בבית חולים בירושלים.
הבנות מנסות לעזור ככל יכולתן, "כמה עוד אפשר לסחוט מהן, גם להם יש משפחות" אומרת חנה בעצב. אבל כשהיא מתבקשת לספר על נכדיה הפנים שוב מחייכות "הנכדים מתים עלי" היא מתגאה מרוצה, ומספרת בהתלהבות על הנכד שנפצע בתאונת אימונים בקורס טייס ומתעקש לעשות הכל כדי לחזור למסלול; על הנכד שלומד פסיכולוגיה דרך 'האוניברסיטה הפתוחה' "בגלל שהוא דיסלקט, זה אותם לימודים, אבל הרבה יותר יקרים", היא מסבירה; ועל הנכדה הקטנה בת השבע, שמכניסה אור ושמחה לחייה.
מה קורה כשאת רוצה לקנות להם משהו? היא עונה מיד, "אני מוותרת על משהו מעצמי. לימדו אותי תמיד לתת, לא לקחת, ואני נותנת בשמחה". אבל כדי שיהיה ממה לתת צריך לקבל משהו, הזוג מאירסון מתקיים כעת מקצבאות ביטוח לאומי ופיצויי הגזזת ששלמה מקבל, סכום כולל של 3,800 שקל בחודש. את החסכונות שצברו במהלך השנים "בזבזו" בתשלומים על הניתוחים של שניהם, וכמות התרופות שאינן נמצאות בסל התרופות להן חנה נזקקת, לא הותירה לשלמה ברירה אלא להרשם במשרד הרווחה. ( "אני בחיים לא הייתי יכולה לדרוך במקומות כאלו, הוא עשה את זה בשביל שנינו", היא נבוכה).
דרך משרד הרווחה פנו לבני הזוג מתנדבים מפרויקט "ניצולי שואה נזקקים" של ארגון "לתת", והם מסייעים להם באוכל, החזרי נסיעות לקופת חולים וכו'. "אני לא יודעת איך הם הגיעו אלי", מסבירה חנה, "אני בחיים לא הייתי פונה אליהם", היא מוסיפה במבט מושפל.
"כל הכבוד לכל העמותות, אבל גועל נפש למדינה"
אבל חנה מרגישה ש"הגיעו מים עד נפש", ויש הרבה דברים הזקוקים לתיקון במדינה: "הבנות ושלמה קוראים לי דון קישוט, כי תמיד כשיש משהו לא צודק אני מדברת עליו, ועכשיו יש הרבה דברים שהם באמת לא בסדר". לאחר שנים של נסיונות זכתה לאחרונה חנה בהכרה על ידי המדינה כניצולת שואה. "אנחנו סבלנו מידי הנאצים, איך הם יכולים לבוא ולהגיד לי שלא?" היא רועדת מכעס. שלמה בעלה עדיין לא הוכר כניצול. "יש כל כך הרבה טפסים למלא, לא הבאנו איתנו משם כלום, ואף אחד לא הסביר לנו איך למלא אותם".
אחד הדברים שמרגיזים אותה היא העובדה שעל השנים בהם לא הוכרה כניצולה שואה, אין פיצוי. "הכסף הזה היה יכול לאפשר לנו ליהנות מהחיים קצת עכשיו. מאז קום המדינה לא הייתי בחוץ לארץ אף פעם, כבר שנים שלא ראיתי סרט או הצגה, התרבות היחידה שלי היא הטלנובלות שאני רואה בערב". היא מחייכת ומושכת בכתפיה, "גם אני רוצה ליהנות מהחיים".
"פעם לא היה כאן כלום, עכשיו יש הכל ואי-אפשר ליהנות מזה", היא מוסיפה בעצב. חנה מוקירת תודה על העזרה שהיא מקבלת, אבל לא חוסכת בביקורת כלפי המדינה "כל הכבוד לכל העמותות, אבל גועל נפש למדינה". לקראת השנה החדשה היא מאחלת לכולם בריאות "כי זה הדבר הכי חשוב", ומוסיפה, למודת נסיון כואב, "שלא תזדקקו לכלום, שלא תדעו מה זה להושיט יד ולבקש".
מנתוני דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" עולה:
• 35% מהנזקקים זקוקים לטיפול תרופתי קבוע ולא מקבלים אותו עקב מצבם הכלכלי, לעומת 2% בלבד מכלל האוכלוסייה.
• כל נזקק רביעי מכיר אדם שנפטר עקב חוסר יכולת לממן טיפול רפואי.
• 81% מהנזקקים דיווחו כי מעולם לא טסו לחו"ל. לעומתם, 77% מהציבור דיווחו כי היו בחו"ל לפחות פעם אחת.
• 72% מהעמותות אינן מצליחות לתת מענה לכל הפונים אליהם.
- ynet וארגון "לתת" מגייסים ארוחות למשפחות נזקקות , לתרומת ארוחת חג למשפחה נזקקת לחצו כאן .
- להתנדבות עם ניצולי שואה לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
