לקול של רות דולורס וייס יש נפש ואישיות. הוא מלא הבעה ועשיר באופן שמאפשר לו גם להיסדק ועדיין לשמור על נוכחותו. בזכותו, היציאה משיריה שונה במובהק מהכניסה אליהם. משהו קורה בתוכם – לה ולמאזין. אחרי האלבום "Come See" דולורס וייס חוזרת עם "בעברית" – אלבום מרתק, הראשון שלה בשפתנו.
הכתיבה של רות דולורס וייס (בקיצור, רד"ו) מלאה בפשטות ובעומק, שמאפיינים גם את ההלחנה שלה. נגינת הפסנתר שלה ישירה ואקספרסיבית. נוספים אליה הקונטרבס הדומיננטי של יהוא ירון, הפנדר רודס וההאמונד התכליתיים של אופיר ונדר ולעתים כלי קשת, כלי הקשה וכלי נשיפה.
רות דולורס וייס. רוח תנ"כית שורה על האלבום (צילום: יעל מאירי)
וייס, ונדר וירון הפיקו במשותף את האלבום ויצרו עיבודים יפהפיים שמבליטים את השירים, אך גם מרסנים אותם מגודש יתר. וייס, בעלת העוצמה הווקאלית, מיטיבה גם לצמצם את קולה. בשיר החותם את האלבום, שנקרא בפשטות "קהלת א', 2-9", היא שרה בשקט את הפסוקים המייאשים, עירומה מכלי נגינה, צנועה, ממעיטה מהכוח שהתבטא לאורך האלבום. דווקא אז היא נשמעת חזקה יותר. כך גם בשירים שבהם היא מאפשרת לקולה להישבר או לרטוט ("הלילה שלו").
גם הנגינה באלבום מינימליסטית לעתים. ישנם שירים שבהם נוכחים רק הפסנתר של וייס והקונטרבס של יהוא ירון, או אפילו רק אחד מהם. לעומת זאת, בשירים אחרים מופיעות תוספות יצירתיות, למשל הפלוגלהורן (כלי נשיפה ממתכת) שמעניק ל"שיר נחמה" מסתוריות ג'זית כבדה.
על האלבום שורה רוח תנ"כית, שכוללת ציטוטים מספר קהלת (מוטיב ההבלים בשיר "אשקלון", השירים "המקום שלי תחת השמש" ו"גיליתי שמש" וכאמור, השיר החותם) ונופים ארצישראליים. הם מתגלים גם בצילומי החוברת, שצילמה יעל מאירי בגווני ירוק-צהוב של שדה שיבולים ומדבר.
דרום הארץ נוכח באלבום בשני שירים - "באר שבע" ו"אשקלון". "עיר תחת הילה אדומה", מכונה באר שבע, והיא מולחנת במזרחיות כבדה עם אווירה מדברית המודגשת בכלי הקשה (איתמר דוארי), מרוככת בצ'לו (תום קלנר) ומתחזקת באקורדיון (בוריס מרציונובסקי). מילות השיר יוצרות מציאות סיוטית, שכוללת ציפורי טרף ודופק
מתנחשל. גם בשיר "אשקלון" האווירה מפחידה. וייס שרה אותו בדרמטיות נמוכה ואיטית בתוספת בנג'ו ואימה מצלולית שמודגשת באות מ': "אב מתיז ראש בכורו וזה מתהלך עקוד ותמה: מה? אימה. אי אמא?". אין ספק שהיא ניחנה ברגישות לשונית גבוהה.
כאשר וייס מבצעת שירים שאינם שלה, היא מטלטלת אותם ובכך חושפת בהם מהויות שלא תמיד קיבלו תשומת לב הולמת. ב"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג (בלחן הנודע של דפנה אילת) היא נאמנה בשירתה לתסכול שנמצא במקור וקולה מכאיב באופן הרמטי שאינו מאפשר כניסת אופטימיות, שנוכחת בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין.
גם "היה נא טוב אלי" של רחל (בלחן של סשה ארגוב) דוקר, אם כי למרות האיפוק בנגינה – רק הקונטרבס של יהוא ירון - השירה של וייס מתעצמת באופן שמנוגד לחולשה המתוארת במילים "כוחי הולך ודל", ובכך בעצם מתרחקת מנקודת המוצא של השיר.
בשאר השירים נצמדת רות דולורס וייס למילים חזק, לעתים באופן שיוצר דחיסות חסרת נשימה, כמו בשיר "קרב". בכלל, חוויית האלבום "בעברית" לא תמיד קלה, אבל מרגשת ומתגמלת. הנפש שמתחברת אליו גם מתרחבת איתו.
"בעברית", רות דולורס וייס, "אנובה"
