המסע נמשך: מי אמרה העצמה נשית ולא קיבלה?
בלי שהרגשנו עברו עוד שלושה ימים ב"מלכת המדבר". מטקס הפתיחה בירושלים, המסע במכתש הקטן, המפגש עם מלכות העבר וזריקת טסטוסטרון מפתיעה - טל אימגור מדווחת מהשטח
היום השני התחיל לי בחמש בבוקר. מאחר וכל מסע אתגרי חייב לכלול איזשהו סוג של פעילות ספורטיבית, אני התרכזתי בלנסות לגרום לקיטבג להיסגר, כאשר ברור לכל בן אדם שפוי שהתכולה שלו עולה על מה שהוא באמת יכול להכיל.
הפעילות האתגרית השניה שלי היתה להגיע עם המפלצת הזאת, ששוקלת יותר ממני, לאוטובוס, ולירושלים, לטקס הפתיחה של מה שהולך להיות השבוע המפרך בחיי עד עכשיו.
8:30 - רחבת הסוכנות היהודית בירושלים. הצלחתי להגיע בשלום, ונוכחתי לדעת שאני לא היחידה שאורזת כאילו חיי תלויים בכך. הבנות ואני אף אלתרנו תחרות קטנה לראות מי תגיע עם הכי הרבה פקלאות. בינתיים, אני לא במקום הראשון. אפשר לנשום לרווחה.
בעודנו ממתינות לשאר הבנות שיגיעו, התיישבה לידי אישה מקסימה בשם ג'ודי מפלורידה והתפתחה בינינו שיחה. סיפרתי לה שלא הצלחתי להירדם בלילה בגלל שהתרגשתי מהטיול. ג'ודי, מצידה, חלקה איתי את חוכמת החיים שלה, בגילה, שכמעט כפול בגילי. היא אמרה "when you get older, you just don't give a shit". החלטתי לאמץ את הגישה שלה, ופשוט לזרום. אחר כך היא שאלה אותי גם איך אומרים את זה בעברית, ורשמה את זה במחברת. הרגשתי ממש שגרירה.
סביבות 9:00 - שאר הבנות הצליחו להתגבר על הפקקים והגיעו לרחבת הסוכנות עם הרכבים שבהם נבלה את המסע שלנו. ההתרגשות בעיצומה. כולן מעמיסות את התיקים על הג'יפים והמצלמות נשלפות. הבנות מטפסות על המכוניות, וכל אחת מתחילה לדפוק פוזה כאילו היא מינימום באמריקן טופ מודל וטיירה בנקס מעודדת אותה ברקע להיות נועזת ולהראות רגש.
סביבות 9:30 - נפתח רשמית טקס השקת "מלכת המדבר". כמה נאומים של מארגנת המסע, יפעת יגר, ושל אנשי מפתח בסוכנות היהודית. קצת שתייה וכיבוד (בהמשך ליום הגיבוש), עוד קצת הסברים על נוהל נסיעה בשיירה, ואנחנו יוצאות לדרך.
14:00 - אחרי הרבה, הרבה נהיגה, הגענו סוף סוף לקצת שטח והכל נהיה קצת יותר מעניין, אבל גם פחות פשוט. הנסיעה כבר לא כל כך חלקה. אלו בינינו שאולי חשבו להגניב תנומה קלה (מודה באשמה) התבדו מפאת הקפיצות של הרכב. פתאום יש גם אבק, קצת בורות, קצת עליות לא סימפטיות. מסלול השטח הוביל אותנו להר סדום. שם ראינו נוף מהמם, וכמובן, לא שכחנו גם את ארוחת הצהריים.
16:20 - רכב ראשון נתקע. זה היה צריך לקרות מתישהו. המדריכה הודיעה לנו שהגיע הזמן לשלב את הרכבים ל-4X4, וצוות 12 לא הצליח, ונתקע באמצע העלייה. הוא גם התדרדר קצת אחורה עם הג'יפ. לא נעים בכלל. למזלנו, אף מלכה לא נחה, וכולן קפצו לעזרה.
שאר היום עבר עלינו בנהיגה, ללא אירועים חריגים, והכיף הגדול היה הקטעים בקשר. אם כבר הזכרתי שמדובר בקבוצה של נשים עם אהבה למוזיקה, אז זה בהחלט התבטא בפרצי שירה ספונטאניים במכשיר הקשר (כאלה נעימים יותר, וכאלה נעימים פחות). את האס אם אסים שלנו, לא בטוח שהם יקבלו.
20:30 - הגענו לחניון ממשית ליד דימונה. פה נבלה את הלילה. אחרי ארוחת ערב משביעה, ועוד כמה פעילויות מגבשות, מסתבר שכן, יש לנו מקלחות היום. אין צורך לישון עם אבק בשיער. אבל כן ישנים באוהלים. אין אפשר לזכות בכל. אחרי יום שלם של השתנה בתנאי שטח, הבנות מאושרות לראות אסלה. את לא באמת מלכת מדבר, אלא אם ראית לפחות שלושה ישבנים של שלוש מחברותיך למסע, זה מה שנוכחנו לדעת היום. אין לנו מושג מה צופן המחר, אבל אנחנו כן יודעות שהוא יתחיל מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש תזרח, ועד כמה שאנחנו מלאות מוטיבציה, כל מה שאפשר לחשוב עליו עכשיו זה השינה.
אין לדעת מה צופן המחר. מלכות המדבר (צילום: אוה טיילור)
היום השני: העצמה נשית מפתיעה
יום חמישי התחיל בנימה משעשעת. ומה היה משעשע? בעיקר העובדה שההשכמה היתה בחמש וחצי בבוקר. אפילו השמש לא טרחה לקום עדיין. עם כוס קפה ביד וקורי שינה בעיניים, פנינו לסיור בעיר הנבטים, שם זכינו להפתעה מצוות 6.
כל אחד מהצוותים קיבל משימה שתעשיר את החוויה מבעוד מועד. במקרה הזה, הצוות קיבל את פנינו בשוק העיר עם סיור אותנטי המלווה בתחפושות ססגוניות, צעקות של סוחרות המנסות לדחוף סחורה סוג ב', ואפילו ריקוד למען הרווקות שבחבורה. כל זה נועד להכין אותנו ליום הקשה שעמד בפנינו.
לאחר ארוחת בוקר דשנה, פנינו היו מועדות לשטח, ההומור פינה דרך לרצינות, ואנחנו התרכזנו במכשולים שלפנינו (או כפי שכבר למדנו לקרוא להם "אופסטיקולס", מעצם העובדה שקיימות דוברות אנגלית בין שישים הנשים).
שלושה מסלולים עברנו באותו היום. במסע אל הראשון - המכתש הקטן - עוד לא עלה בראשי החשש לחיים. הנסיעה לשם הייתה מטולטלת, אבל נטולת ריגושים. כשהגענו לראש ההר, לקחנו כמה דקות על מנת להרהר בחיינו.
אני הרהרתי דווקא בסוג הנשים המגיעות ל"מלכת המדבר". אחת מהן היא שלומית (34), מצוות 11. היא מעידה על עצמה שהיא ממש לא הטיפוס של מסע כזה בכלל. היא עובדת באמדוקס, ומספרת "כשהחלטתי לצאת למסע, התחילו לרוץ במשרד הימורים כמה שעות אני אשרוד, אפילו לא ימים". אפילו אמא שלה אמרה לה שרק טלפון אחד, ואבא שלה יבוא לקחת אותה.
לעומתה, רווית (28), גם היא מצוות 11, עזרה לנו לנווט את הרכב במסלול השלישי, במדרגה מעל הנחל. רווית מתמרנת בין שלוש עבודות - אחות מוסמכת, מסז'יסטית ומדריכה בספארי ברמת גן. זאת אומרת שיש לה קצת ניסיון אתגרי, יוצא לה להיכנס לכלובים של האריות. "משגעים אותי בפלאפון בעבודה כל הזמן, אבל לא הייתי מוותרת על הטיול הזה בחיים".
השיא של המסע מגיע כאשר מגיעים למכשול הגדול ביותר: מדרגה תלולה בגובה מטר. כל הבנות מתגייסות להעברת האבנים שימלאו את החור (תוך שירת "אני כלוא בכלא שש", איך לא). שבעת הרכבים הראשונים צולחים את המדרגה, עם הכוונה מהמדריכה השאקלית, סיגל, אבל לרכב השמיני היה קצת פחות מזל.
לימור, מצוות 8, נתקעה לרוע מזלה עם גיר ידני, וגם נתקעה באמצע העלייה. במשך עשר דקות היא מנווטת למעלה ולמטה וכמעט גורמת לכל הבנות שמסביבה התקף לב. המצב היה כה גרוע שאפילו צריך לזמן את אחד הגברים היחידים שהיו בנמצא כדי לעזור בניווט, מדריך מרשות הטבע והגנים שהתלווה אלינו למסע. "היתה לי הרגשה שהוא רצה שאני פשוט אצא מהרכב, ואתן לא לעשות את העלייה, אבל רציתי לסיים את מה שהתחלתי", היא מספרת "אין משהו שהוא יכול היה לעשות שאני לא יכולה". מי אמר העצמה נשית ולא קיבל?
בסוף המסלול הודיעו לנו שהיום אנו ישנות תחת כיפת השמיים. בלי אוהלים, בלי מקלחות, בלי אסלות. אבל באתר השינה ציפתה לנו הפתעה. כאשר נכנסנו למקום, ראינו מדורה בוערת בצורה המאייתת "מלכת המדבר", ושורת נשים מתופפות על דרבוקות - כל מלכות העבר התאספו באמצע המדבר אך ורק בשבילנו, הביאו איתן אוכל מהבית, וסיפקו לנו בידור ומוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה. את האוכל טרפנו, ומהמוסיקה נהנו עד שנפלנו למזרוני השטח, אחרי הכל, השכמה בשש.
אין משהו שאנחנו לא יכולות לעשות (צילום: אוה טיילור)
היום השלישי: זריקת טסטוסטרון
התעוררנו לבוקר שישי חפוז, אכלנו ארוחת בוקר וחיש קל יצאנו לשטח. לשם שינוי התחלנו עם בידור מסוג אחר. ערוץ 2 החליט לצלם את תחזית מזג האוויר שלו עם מלכות המדבר, והביא את החזאי הנאה לקריין מול שישים הנשים. הנשים, שלא ראו טסטוסטרון כבר שלושה ימים, מתקשות לשלוט בעצמן, ביחד עם ההתרגשות של המצלמות, הן מצחקקות ומאושרות, כאילו הן לא בילו את הלילה באבק ולא התקלחו יומיים.
במצב רוח מרומם, אנו יוצאות לטיול רגלי דווקא בנחל תמר, המשלב הליכה עם סולמות באבן וירידה עם חבלים. הצעירות עוזרות למבוגרות, ואפשר ממש לראות איך האחווה מתהדקת בין הבנות. הכל מלווה בשמחה ובשירה, שגורמת לשקול להביא אולי זריקת טסטוסטרון כל בוקר. הצעת ייעול לעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
