קול האמת

ב-1972 הגיע לישראל הבמאי האמריקני צ'רלס גוגנהיים לצורך צילומי סרט תעודה שליווה את חייהם של שני חקלאים, האחד פלסטיני, השני יהודי. אל מסעו של גוגנהיים התלוו גם בני משפחתו, ביניהם בנו דיוויס, אז ילד בן שמונה ולימים במאי דוקומנטרי מוערך בעצמו - בעיקר בזכות סרטו זוכה האוסקר "אמת מטרידה", בו תיעד את מאבקו של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור, להגברת המודעות הציבורית לתוצאותיה ההרסניות של ההתחממות הגלובלית.

35 שנים מאוחר יותר, דיוויס גוגנהיים מצא עצמו שוב בביקור בישראל, כשלצידו כמה קולנוענים ומפיקים מהשורה הראשונה של תעשיית הקולנוע האמריקנית. כשהתבקש על-ידי אנשי תנועת "OneVoice" לקחת חלק בפרויקט "דמיין 2018", גוגנהיים לא היסס לרגע. "במובן מסויים, זה המשך כלשהו של כוונותיו של אבי", הוא מספר בראיון טלפוני מלוס-אנג'לס, שם הוא מתגורר עם אשתו, השחקנית אליזבת שו, ושלושת ילדיהם.

"אמת מטרידה" של דיוויס גוגנהיים. שואף לייצר סרטים נטולי אג'נדה

במסגרת הפרויקט, נאספו חיבורים פרי עטם של נערים ונערות יהודים ופלסטינים, המתארים את החיים בישראל עשור מעכשיו, לאחר שהושג השלום המיוחל. מתוך אותם חיבורים, עשרה יעובדו לסרטי קולנוע קצרים על ידי גוגנהיים ושאר הקולנוענים המשתתפים בפרויקט - ביניהם השחקן ג'ייסון אלכסנדר, המפיקה נינה ג'ייקובסון והקולנוענים הישראלים רני בלייר וערן ריקליס.

"בדרך כלל אני מסרב לפרויקטים כאלה", מתוודה גוגנהיים. "אני מרגיש שתפקידי הוא ליצור סרטים, לא ממש להיות אקטיביסט. אבל במקרה הזה, אני חושב שמדובר ברעיון מיוחד. אני באמת מאמין בכוחם של סיפורים והצגתם להביא לשיפור ולהתקדמות".

כמי שביקר בארץ וחזה בסכסוך ללא תיווכם של אמצעי התקשורת הזרים, גוגנהיים מודע לכך שהמציאות כפי שהוא מוצגת בכלי התקשורת בחו"ל רחוקה מלשקף את החיים בישראל. "זה בהחלט מחולל שינוי משמעותי, להיות שם ולראות מה באמת קורה", הוא טוען. "כשאתה לא שם, אתה מקבל בעיקר רשמים שטחיים מאוד. כשהיתה רעידת אדמה גדולה בלוס אנג'לס, אמא שלי שראתה את זה בטלוויזיה בוושינגטון חשבה שכל העיר הרוסה, כשבעצם העיר היתה בסדר ורק חלקים ממנה נפגעו. זה בערך מה שאתה חושב על ישראל כשאתה בארה"ב: אתה חושב שכל המדינה בהריסות, וכשאתה מגיע אתה מבין שזה שונה לגמרי".

אתה רואה את "דמיין 2018" כפרויקט תעודי או עלילתי?

"אני חושב שבמובן מסויים זה שניהם. הסיפורים הללו יהיו אמיתיים, פשוט מהסיבה שאנשים כתבו אותם. הם יהיו כנים עבור מי שכתב אותם. אם מישהו כותב סיפור שהוא בדייה מוחלטת, זה מקרה אחר. אבל אני לא חושב שבזה מדובר. העוצמה של הסיפורים הללו תנבע מכך שהם ייתארו חוויות של אדם מנקודת המבט שלו. אני חושב שאם למישהו יש נקודת מבט חזקה, נכונה או מוטעית, זו אמת. כשאתה קורא סיפור אתה יכול לדעת אם הוא אמיתי. אתה יכול לא להסכים איתו או לערער על כמה מהעבודות, אבל אתה יודע אם יש בו כנות".

תעודה עם תהודה

השילוב הזה, בין הקולנוע התעודי ליצירות עלילתיות, אינו זר לגוגנהיים שברזומה שלו גם סרטים עלילתיים ("גרייסי", "משחק השמועות") וגם פרקים בסדרות טלוויזיה עטורות שבחים ("היחידה", "המגן"). אולם בתקופה האחרונה, נדמה שפועלו הדוקומנטרי הוא שתופס נתח משמעותי יותר.

לאחרונה ביים סרט ביוגרפי קצר על מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב, ברק אובאמה, ובמקביל סיים לעבוד על פרויקט דוקומנטרי נוסף, "It Might Get Loud", שעוסק במעמדה של הגיטרה החשמלית בתרבות המערבית בהשתתפותם של נגנים כמו ג'ימי פייג' מ"לד זפלין" וג'ק ווייט מה"ווייט סטרייפס". בפרויקט הדוקומנטרי הבא שלו, הוא מתכנן לעסוק במערכת החינוך הציבורית בארה"ב.

עם אל גור בקאן. לא ניסה להטיף (צילום: Gettyimages imagebank)

אך גם בפרויקטים התעודיים שלו, גוגנהיים מעדיף לספר סיפור ולא רק להדגיש את הפן העובדתי. בכך, הוא שותף למגמה שהפכה את סרטי התעודה לנגישים יותר ומצליחים יותר בקרב הקהל האמריקני. גוגנהיים רואה בדבר שינוי מבורך. "סרטי תעודה, כצורת אמנות, הם תחום שעובר שינוי משמעותי עכשיו", הוא סבור. "יש יותר עלילה בסרטים דוקומנטריים עכשיו, יותר דרמה, יותר בידור. פעם, סרטי תעודה היו יותר כמו תרד, היית חייב לאכול אותם כי הם היו טובים לך, אבל סרטי התעודה הטובים של השנים האחרונות הם מוצלחים יותר, יש להם

עלילות מעניינות. זה מה שהופך סרטי תעודה למרגשים יותר ואני חושב שהקהל מצפה שהם יהיו מעניינים, מאתגרים ומורכבים.

"אמנם קורה שיוצר תעודי הולך רחוק מדי ומציג את האמת באופן מעוות, אבל אני חושב שהקהל יודע לזהות את זה כשזה קורה", טוען גוגנהיים. "בסופו של דבר, אם אתה רוצה רק את העובדות כפי שהן, סרטי תעודה אינם המקום הטוב ביותר לחפש אותן. בשביל זה יש ספרים. סרט תיעודי צריך להתמקד בסיפור כלשהו. הצופה רוצה שיקחו אותו לאנשהו, שיעניקו לו חווייה כלשהי. כמובן שחייב להיות לזה קשר מאוד אינטימי עם האמת - אבל כשאתה הופך את זה לסיפור, זה לא הופך לשקרי".

אתה לא חושב שלפעמים התבנית העלילתית עלולה לעוות את המציאות?

"אני חושב שברגע שהדלקת מצלמה, שינית את המציאות. ברגע שערכת משהו שצילמת, שינית את המציאות. המטרה היא תמיד לנסות לתאר אמת כלשהי, וזה צריך להיות חלק מהותי ממשימתו של הקולנוען. אבל ההגעה אל האמת הזאת לא תמיד נעשית רק בעזרת עובדות ונתונים. סיפורים יכולים להיות אליפטיים, הם יכולים להיות אימפרסיוניסטיים, והם יכולים להיות מאוד אמיתיים. אבל אני באמת חושב שהצופים יודעים לזהות מתי הסרט אינו אמין, ואם הם רוצים לדחות אותו מהסיבה הזו, הם יכולים. אני לא הייתי רוצה לראות סרט תעודי שהוא מדוייק במאת האחוזים, אני חושב שהוא לא היה מלמד אותי שום דבר".

הרבה מהפרויקטים שלך מקדמים איזושהי אג'נדה, במובן מסויים. זו חובה מוסרית שלך, לנצל את מעמדך בתעשיית הקולנוע למטרות שאתה מאמין בהן?

"אני יכול להבין למה אנשים חושבים שאני מקדם אג'נדה מסויימת, אבל המטרה שלי היא למעשה הפוכה - לא לקדם שום אג'נדה. זה נכון גם במקרה של 'אמת מטרידה': כמובן שהוא הציג את הטיעון של אל גור, אבל לא היה בו כעס, הוא לא ניסה להטיף. הסרט רק ניסה להציג נקודת מבט של בן אדם אחד. אני חושב שהסרטים שלי לא מחנכים ולא צדקניים, כמו סרטיו של מייקל מור. לא שאני לא אוהב את הסרטים שלו, זה פשוט שיש להם טון אחר. אני מעדיף רק לספר את הסיפור ולתת לצופים שלי לחשוב בעצמם".