ראש ממשלה חסר גבולות

בעייתו האישית של אולמרט לא נובעת מהיעדרם של הסכמים לגבי חלק מגבולותיה הלאומיים של ישראל, אלא מחוסר מוחלט של גבולות אישיים אצלו ואצל חבריו.

ה"עמדות המדיניות" הקיצוניות שמציג אולמרט בראיון לא נועדו לשם שיפור מצבה של ישראל אלא רק לשיפור מצבו האישי על ידי קבלת זיכוי מטעם התקשורת ונציגיה. העסקה פשוטה ושקופה - בתמורה לנכונותו להצהיר על שטחים שהם חיוניים לקיומה של ישראל ככאלה שהם "חסרי ערך", יוסר מעליו הלחץ התקשורתי.

ראש הממשלה טוען כי "כשאין גבולות, בסוף זה מקרין על כל אורחות החיים". משמע - הסיבה לכך שהוא מותקף ונחקר איננה התנהגותו האישית אלא חוסר הגבולות של גופי השלטון בישראל, המתרחש בהשראת היעדרם של הגבולות המדיניים (כך!). על פי אולמרט, ככל שלישראל יהיו יותר גבולות מוסכמים כלפי חוץ כך היא תתנהל ביתר הצלחה כלפי פנים. מסקנתו זו של אולמרט יכולה הייתה להיות משעשעת באווילותה אילו הושמעה על יד אזרח מהשורה, אלא שלמרבה הצער היא הושמעה מפיו של ראש ממשלה מכהן.

עד להסכם השלום עם מצרים לא היה לישראל גבול מוסכם עם מי משכנותיה. האם ב-30 השנים עד להסכם השלום הראשון, היה ראש ממשלה כלשהו שתלה בעובדת היעדר הגבולות המוסכמים את כשליו? האם הסכמי הגבולות עם מצרים, ירדן ולבנון הביאו לשיפור הניהול הפנימי של מדינת ישראל ? לאו דווקא.

ראש הממשלה יכול היה ללמוד על עובדה זו דווקא ממי שהראיון מספק לו הזדמנות לנסות ולצרף עצמו באופן נלעג למדי לשורותיהם, לדמותם הנקייה מכל רבב אישי - יצחק רבין, מנחם בגין ויצחק שמיר. ההבדל בין שלושת אלה לבינו הוא לא בתחום קיום החוק והנורמות הלאומיות המחייבות ראשי ממשלה אלא בתחום ההפרות של אולמרט האיש את אותם החוקים והנורמות. הפרות החוק ופריצת כל הנורמות הן שהפכו עבורו, ורק עבורו, לבלתי אפשרי את ניהול ענייני המדינה. ניסיונו האומלל של אולמרט לכרוך את עצמו עם רבין, בגין ושמיר ועם הנורמות האישיות והשלטוניות המופתיות שהם ייצגו, מלמד על כך שאמונתו בכוחן של המילים למחוק את הזיכרון הציבורי נותרה כמות שהייתה.

הראיון מלמד שעל מנת לתמוך ברעיון הוויתור על שטחים שהם חיוניים להגנת ישראל בתמורה להבטחות בלבד ממשיך ראש הממשלה ומחזיק בדיוק באותן התפישות ההזויות שהניעו את מערכת הביטחון לוותר במלחמת לבנון 2 על כיבוש מהיר של שטחים, לשם שיתוק האויב היורה מהם על ישראל. התוצאה זכורה בוודאי. כך למדנו מאולמרט, שלצורך העניין הפך גם להיסטוריון צבאי, כי "מלחמת לבנון תיכנס להיסטוריה כמלחמה שבה המערכת הצבאית הבינה שהמלחמה הקלאסית עברה מן העולם". אם אכן זו היא תפישתו, מדוע מקצה ממשלתו שלו סכומי עתק לאימונו מחדש של צבאה בכיבוש שטחים ובהגנה עליהם? אם, כדבריו, "המלחמה הקלאסית עברה מהעולם" מדוע הוא מאמן את צבאו לאותה המלחמה בדיוק?

אולמרט מציע לנו את נוסחת השלום על פי הנוסחה המוכרת מבית מדרשו של השמאל הקיצוני. למרות שמעולם לא ניצח צד כלשהו את הצד השני בעזרת אש בלבד, וראה בריטניה במלחמת העולם השנייה כמו גם מלחמת לבנון 2, מתנהלת בישראל תעמולת הפחדה עצמית בלתי פוסקת בדבר איום הנשק הרקטי של האויב. מכיוון שלישראל אין, לכאורה, מענה לאיום זה אזי, אליבא דאולמרט, הדרך היחידה הפתוחה לפניה היא לקבל הבטחה על שלום בתמורה לוויתור על שטחים פיזיים.

המענה לשאלה שלא נשאלה בראיון: איזה יכולת תהיה לישראל להגן על עצמה מול מתקפה קרקעית אם וכאשר תופר אותה ההבטחה וכאשר אותם השטחים אינם בשליטתה, היא ש"עלינו לקחת סיכון". לסוג הסיכון ולמשמעות מימושו על ידי האויב לקיומה של המדינה לא נדרש אולמרט, בדרכו חסרת האחריות.

החקירות שעליהן מלין אולמרט בראיון אינן מלמדות על כוונות הזדון כלפיו מצד נציגי החוק, אלא על כך שהוא ראש הממשלה הראשון הגורר אחריו שובל אפל של חשדות למעשי שחיתות בכל תפקיד ציבורי שמילא. בעייתו האישית איננה נובעת מהעדרם של הסכמים לגבי חלק מגבולותיה הלאומיים של ישראל, אלא בהעדרם המוחלט של הגבולות האישיים אצלו ואצל חבריו. הפתרון לבעייתו הפרטית לא נמצא בפתרונות מדיניים מופקרים אלא בהסתלקותו המהירה ככל האפשר מהבמה הציבורית.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל