המוות נאה לו

אחרי שבמשך עשור שוטט במרחבי השוליים, חוזר השנה הבמאי גאס ואן סנט למחוזות המיינסטרים: סרטו "מילק" בכיכובו של שון פן על הארווי מילק, פוליטיקאי, פעיל זכויות אדם והומו מוצהר שנרצח ב-27 בנובמבר 1987, נחשב לאחד הסרטים הבולטים בקרב על האוסקר המתקרב.

בעשר השנים שחלפו מאז ש"סיפורו של וויל האנטינג" זכה באוסקר התסריט, העדיף הבמאי להתעסק בניסיוני, באמנותי, במינימליסטי ובמופשט, ולהמשיך להיות מזוהה עם הקולנוע העצמאי דל התקציב. למרות האוסקר, הוליווד לא תמיד טרחה לחבק אותו לחיקה, ולא הרעיפה עליו

תקציבים. את "מילק" הוא ניסה להרים במשך שנים (כבר בשנת 1998 הוא הציע את התפקידים הראשיים לשון פן ולטום קרוז) ללא הצלחה.

למזלו של ואן סנט, אירופה עדיין סגדה לו, וכך הוא עוטר בפסטיבל קאן 2003 בפרס "דקל הזהב" על "אלפנט" ואילו בשנה שעברה הוא קיבל בקאן פרס מיוחד, שנדמה כאילו הומצא רק בשבילו ולכבודו: פרס לכבוד חגיגות ה-60 של הפסטיבל. זה קרה בזכות "פרנואיד פארק", סרט שנעשה במימון צרפתי, ובו מככבים בחורים צעירים שלא עסקו במשחק קודם לכן.

"פרנואיד פארק" לא הוצג בבתי הקולנוע בישראל, אך מוקרן החודש בסינמטקים ברחבי הארץ, ובנובמבר יעלה ב-HOT V.O.D. הסרט מתרחש בפורטלנד, אורגון, עיר מגוריו של ואן סנט ועלילתו מתמקדת בתרבות הסקייטבורד. "פרנואיד פארק" מבוסס על ספרו של בלייק נלסון, יוצר שחי באורגון וכותב על הווי הצעירים. השם נלקח משמו של פארק המשמש מקום מפגש לגולשים, שבאים לדהור על משטחי הבטון מעוטרי הגרפיטי.

ואן סנט (משמאל) על הסט של "פרנואיד פארק". גם הוא מהגולשים

אחד מהם הוא אלכס, גיבור הסרט, נער בן 16 שהוריו נמצאים בהליך גירושין. החברה שלו, מעודדת נאה, רוצה להשתמש בו כדי לאבד את בתוליה. אלכס הורג בטעות איש אבטחה, והוא מחליט לשמור על שתיקה בנושא. "אחת הסיבות לכך שהחלטתי לעבד את ספרו של בלייק היא שהספר מתרחש בפורטלנד, וחשבתי שזה יהיה מעניין לעשות סרט שיתרחש בעיר מגורי", מספר ואן סנט. "'פרנואיד פארק' אמנם היה יכול להתרחש במקום אחר, אבל לפורטלנד, בה גרים הרבה מוזיקאים וקולנוענים, יש אווירה מיוחדת שמורגשת בסרט. צילמנו בפארק אמיתי ומפורסם בפורטלנד וגם בפארק סמים נוסף בדאון טאון של העיר".

אתה נוסע בעצמך על סקייטבורד?

"כן, אבל אני לא עושה זאת על בסיס קבוע. בצעירותי עשיתי זאת הרבה. התחלתי בגיל 12-13, אבל התחום הזה לא היה רציני כמו היום. ניסינו לרדת מגבעה, אבל כמה אפשר לרדת מגבעה תלולה? בסקייטנג אתה צריך לאתגר את עצמך פיזית. זאת נסיעה, אבל גם זאת דרך להתחרות. בגיל הנעורים אתה בשיא הפיזי שלך, ואתה יכול ללמוד מהלכים מסובכים".

"פרנואיד פארק", כמו רוב הסרטים שלך, מתמקד בבני נוער. מה פשר העיסוק הזה בנעורים?

"זה נכון שבכול סרטי יש אנשים צעירים, אבל אני לא יודע למה. אולי זה מעניין אותי בגלל חוסר הוודאות, ואז אתה יותר מושפע ופחות מקובע. נעורים זה אזור חשוב בהתפתחות של האדם, כשהוא עוזב את הדמות הסמכותית ואת החוקים של ההורים. הדור של הצעירים חייב להבין בעצמו איך הדברים עובדים. זה העבודה של המין האנושי לדאוג לעצמו ולהתפתח, ובלי זה היינו נידונים לחזור על עצמו כל הזמן. כדי להתבגר אתה צריך להתגרש מהמחשבות שלך, אבל זאת דרכו של הטבע".

ואן סנט ליהק לסרטו נערים שלא שיחקו מעולם. "זימנו צעירים לאודישנים ופרסמנו מודעה במיי-ספייס. רצינו לבחור אנשים שיהיו מסקרנים, יעברו מצלמה, ושלא יהיו להם עכבות. מאלפיים נבחנים הגענו לקאסט הסופי. אף אחד מהם לא היה מקצועי. אני נהנה לעבוד איתם בגלל הטבעיות שלהם ומתייחס אליהם באותו אופן בו אני מתנהג עם שחקנים מקצועיים".

נבינס ב"פרנואיד פארק". הפנים שמייצגות את הסיפור

כוכב הסרט הוא ברנש נאה ומוכשר בשם גייב נבינס. "הפנים של גייב מייצגות את הסיפור", סובר הבמאי. "היה לנו קל להתמקד בהן. כשהוא הגיע לסרט, גייב חשב שהוא יהיה עוד אחד מהסקייטבורדיסטים, וכשאמרנו לו שאנחנו רוצים אותו לתפקיד הראשי, הוא היה בהלם ואמר שהוא ינסה. גילינו שיש לו יכולת לאלתר. הוא שאל הרבה שאלות, כי דברים השתנו תוך כדי הצילומים והיו הפתעות, והוא רצה להבין מה קורה".

משני צידי המצלמה

לאיכויות של הסרט תרם גם הצילום של הצלם המוערך כריסטופר דויל, המוכר בעיקר מעבודתו עם הבמאי וונג קאר וואי. ואן סנט שילב בסרט גם קטעים מסופר 8 שצילמו אנשי הסקייטבורד. "רציתי הפעם צילום מאוד זורם ומגיב", מספר ואן סנט. "ועודדתי את כריסטופר לעשות דברים שראיתי שהוא יודע לעשות. הוא מאוד נכנס לתוך הפרויקט ועשה תחקיר מקיף. כריסטופר התמקד בצד האפל והמואר של הדמות ואיך הוא עובר מאור לחושך. רצינו שלצילומים תהיה איכות שלא מתוכננת מראש. שהמצלמה תתפוס דברים שהיא לא תכננה ללכוד, ולכן על הסט היו אלתורים. כריס גם גורם לאנשים לצחוק, ואני אוהב שיש אנשים כאלה סביבי כשאני עושה סרטים. אפילו ליהקתי אותו לתפקיד קטן – הדוד טומי".

וכנהוג אצל היוצר המקורי, גם הפסקול מרתק: "שילבתי טרקים של אמביינט שחיבר איתן רוז, מוזיקאי צעיר מפורטלנד עם מוזיקה של בטהובן ושירים מתקליטים שהיו לי בילדותי, בשנות ה-60 וה-70. האמת שהיו לי פעם פנטזיות להיות די.ג'יי במועדון בפורטלנד ואפילו התאמנתי על זה".

בכלל, ואן סנט הוא איש רב פעלים: צייר, תסריטאי, סופר, צלם, מפיק ובמאי. הוא אפילו ביים קליפים לדיוויד בואי, "רד הוט צ'ילי פפרז", "הנסון" ואלטון ג'ון. הוא נולד בקנטקי. למד עיצוב, ביים סרטים קצרים ופרסומות, ופרץ באמצע שנות ה-80 עם סרטו "מלה נוצ'ה", שצולם בשחור-לבן ותיאר את אהבתו של בעל חנות משקאות למהגר מכסיקני. מאז הוא עוסק בסרטיו הפיוטיים והמסוגננים באאוטסיידרים ואנשי השוליים: ב"דראגסטור קאובוי" (1989) הוא הציג נרקומן (מאט דילון) אינטליגנטי ששודד סמים ותרופות מבתי מרקחת ובתי חולים, וב"איידהו שלי" (1991)‬ התמקד בידידותם של נערי ליווי (קיאנו ריבס וריבר פיניקס).

ואן סנט מטפל רבות בנושא המוות, במיוחד בסרטיו האחרונים. תחת הכותרת "טרילוגיית המוות", הוא איגד את "ג'רי", על חברים שתועים במדבר, "אלפנט", ששאב את השראתו מהטבח שביצעו תלמידים בתיכון קולומביין, ו"ימים אחרונים"

שעסק בימים האחרונים לחייו של קורט קוביין, מנהיג להקת "נירוונה" שהתאבד.

אחרי שסיים את הטרילוגיה, הוא לא מיצה את הנושא והוא ממשיך לדון בו גם ב"פרנואיד פארק" וב"מילק". הארווי מילק, חבר מועצת עיריית סן פרנסיסקו ו"ראש העיר של הקסטרו" (רובע ההומואים), הפך סמל של תנועות זכויות ההומואים אחרי שהוא וראש עיריית סן פרנסיסקו, ג'ורג' מוסקונה, נרצחו ביריות אקדח על ידי דן וייט, חבר מועצה לשעבר שתמך בהגבלות על הומוסקסואלים במערכת החינוך. המתנקש ישב בכלא רק חמש שנים וחצי, והתאבד שנה וחצי אחרי ששוחרר.

יש לך הסבר לאובססית המוות הזאת שלך?

"כולנו חושבים על מוות כל הזמן. היו לא מעט מקרי טבח והתנקשויות בהיסטוריה, ואני לא יודע אם זה יפסיק. מעניין אותי גם איך התקשורת מסקרת את האירועים האלה. החדשות מזמן הפכו לסוג של בידור, וגם לעיתונאי יש חוש דרמטי והוא מנצל את המציאות".