עוון האפליה על רקע פוליטי

מאחר שבימים אלו מן הראוי להרהר, להתכנס ולערוך בכנות חשבון נפש, אני מבקשת להתוודות על שהביקור הראשון שלי אצל מפוני גוש קטיף היה רק לפני ימים אחדים. הוא אפילו לא נערך ביוזמתי, אלא כשהוזמנתי להרצות. כשאיילה מניצן התקשרה.

1,677 משפחות התגוררו בגוש קטיף, ו-1,400 מתוכן עודן מתגוררות במגורים ארעיים, למעלה משלוש שנים לאחר ההתנתקות הקרויה בפיהם "גירוש". אלפי אנשים, נשים וטף שנקרעו מבתיהם ומעבודתם, מבתי-הספר ומגני-הילדים, מבתי-הכנסת ומפינות המשחקים – ונזרקו לאתרי קראווילות, ללא תשתיות, ללא תעסוקה וללא מסגרת תומכת. ללא עתיד. ללא הווה.

שלוש שנים חלפו. התחזיות האופטימיות ביותר מנבאות שיישבו שם לפחות עוד שלוש שנים. רבע מהם מובטלים – פי ארבעה משיעור האבטלה הארצי. כמעט כל החקלאים איבדו את מפעל חייהם. יותר ממחצית המפונים נזקקו לטיפול נפשי. 15% נתמכים בידי קרובים וידידים לצורך קיומם השוטף.

ממשלות ישראל מפקירות אותם. מנהלת ההתנתקות מקשה והביורוקרטיה מתארכת. אלו ואלו מתעלמים מזכויות יסוד של אזרחים ישראלים. והחמור מכל: החברה הישראלית, היודעת להתגייס כדי להבטיח שאף ילד לא ירעב בחגים, שכחה אותם.

אין פלא איפוא שאותם אלפי אזרחים ישראלים – אנשי עמל ויצירה, יוצאי צבא ושירות לאומי, אנשים טובים של אמצע הדרך, שנשלחו בברכת הדרך אל גבול עזה ושסומנו כשותפים מלאים במילוי מטלות המדינה – אזרחים אלו חדורים כיום ברגשות של עליבות, עצבות, בגידה וכעס.

עליבות ועצבות – על שהפכו ממפרנסים גאים למחזרים על הפתחים.

בגידה וכעס – על מדינתם שהפכה אותם לפליטים בארצם, על אחיהם שאפשרו זאת המתעלמים כעת מן התוצאות.

בשלו התנאים והגיע הזמן לומר זאת בקול רם: בישראל שלנו יש אפליה אזרחית מכוונת על רקע פוליטי, על סמך שיוך קבוצתי ועל סימונך כ"אחר". אפליה המקבלת הכשר אם במעש של הרשויות ומוסדות המדינה, ואם באקלים התרבותי הישראלי.

מדוע הסחבת הזו בבניית בתי הקבע? מדוע הביורוקרטיה המשתקת בשיקום העסקי? מדוע הטרחנות בקימום חיי הקהילה? מדוע האדישות? היכן הם הפילנתרופים הנדיבים? היכן כולנו? והיכן אני?

חטא של התעלמות מהזולת

הווידוי שבלב תפילת יום הכיפורים נכתב בלשון רבים ולא בלשון יחיד. הווידוי ביום זה הוא של הכלל ולא של היחיד. כולנו נושאים באחריות. כאשר האחד לוקח שוחד, כאשר השני מזלזל בהורים וכאשר השלישי נוטל ריבית וגם כשהרביעי מסתגר בדלת אמותיו. ביום הכיפורים הזה עלינו לבקש סליחה גם על יחסנו כחברה למפוני גוש קטיף.

ראוי להוסיף ולהתוודות "על חטא שחטאנו לפניך בצדיית רֵע" – חטא של התעלמות מן הזולת. "על חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף" – כאשר סירבנו להכיר בעוול שנעשה לחברינו ולתקנו. כשהתעלמנו או זלזלנו: "על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם" – על שרק משום שדעת אדם שונה משלנו, אנו מתירים לעצמנו לפגוע בו.

התשובה, פוסק הרמב"ם, מתחילה בהכרת החטא. ובמקרה של המפונים, עלינו להכיר את החטא פשוטו כמשמעו, לראותו במו עינינו, בטרם נוכל לחזור בנו מן העוול, לתקנו ולהבטיח – לעצמנו ולבוראנו – שלא נשוב עליו. שנשתדל. שנתקרב.

המפונים אינם רחוקים. אתר הקראווילות ממוקם במרחק של פחות משעת נסיעה מתל-אביב. חמש דקות מאשדוד. צאו לשם: כל מי שיכול לעשות משהו על מנת לרומם את רוחם של המפונים, להביא להם קצת פרנסה, להראות שהם לא נשכחו, להוכיח שהם חלק מרקמת החיים הישראלית. מה שידענו לתת לפליטי דארפור – מגיע גם לעקורי גוש קטיף. מה שידענו לעשות למען ילדי כפר גלעדי – מגיע גם לילדי נצרים. לכל אחד ואחת מהם.

ומעבר לכך: הגיע הרגע לפנות זמן לחשבון נפש חברתי-ישראלי פנימי. כיצד הגענו למצב בו זכויות יסוד נרמסות בשל השקפות פוליטיות? כיצד הגענו למצב בו מצוקה יכולה להתקיים שלוש שנים רצופות, לא כגזירת גורל אלא כתוצאה מהחלטה קרת רוח וביורוקרטיה אטומת-רגש? כיצד הפכנו לחברה שאנושיותה תלוית אינטרסים? כיצד חזרנו להיות חברה שבטית, מגזרית ומקוטבת, ומהם המחירים שנשלם על כך? הלוואי שנדע להתעשת ולתקן. כי אין לנו ארץ אחרת.

להיות יהודי פירושו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". הזכויות והחובות משותפות לכולנו. על המעשים והמחדלים – כולנו חתומים. כיוון שכך, אנו מחוייבים להסתכל זה על זה לא כקבוצות אלא כבני אדם. לראות במה אני יכול לעזור לחברי, לאדם הבודד – תהא השתייכותו הקבוצתית אשר תהא. לערך הנעלה הזה אנחנו חייבים לחזור בפתחה של השנה החדשה.