לרוב הוא באמת באמת לא מתכוון לזה. הילד המהיר מדי, הקשיש האיטי מדי, הזקנה הקטנה הלבושה שחורים באפלה שבין שני רמזורים, המכונית הזעירה ממרומי מפלצת הספורט המשייטת בעיר, כל אלה הרי נגמרים בחבטה עמומה – ומה מצפים מן הנהג הדורס, שיעצור ויעזור?
בין אם אנחנו חווים עליה ממשית במספרן של תאונות פגע וברח ובין אם מדובר בהיטפלות עיתונאית עונתית לתופעה נושנה, כל תאונה שכזו היא לא רק פגיעה בגוף אלא גם בעיה מוסרית גדולה: והבעיה מתחילה עוד לפני כן, ברגע הפגיעה ממש, כשהפוגע אינו יכול אפילו לחוות את השריר המוסרי שלו מתכווץ ועוצר בעדו להמשיך בנסיעה.
לעתים החבטה העמומה נדמית כפגיעה בחיה קטנה, אבל לרוב, בשניה שלאחר ההתנגשות, הפוגע יודע בדיוק מה קרה, אך לא מה התוצאות. ברגע זה, המלא חרדה, קשה לקבל החלטות נכונות. קל יותר לברוח.
ההחלטה הנכונה היא כמובן לעצור, אבל נכונותה עומדת כנגד "אוי ויי מה יקרה לי אם יתפסו אותי על זה", וגם כנגד "אלוהים, מה עשיתי", וגם כנגד "אם אני עף מפה, מי יידע?": כל אלה, צריך לומר, מחשבות לגיטימיות לגמרי כשהפוגע מוצף בחוווית הפגיעה עצמה – אבל דקה אחת לאחר מכן, כשהוא מתרחק מזירת האירוע, זה כבר לא לגיטימי. זה פשע מגונה.
וככזה הוא צריך להיות מוצג בפני כל טירון בלימודי נהיגה, שוב ושוב ושוב, כדי שיובן: מעבר לענישה חמורה, מעבר לשלילת רשיון אוטומטית לכל החיים – עניינים שהם בגדר שאיפה וטעונים הסכמת המחוקק – צריך הפוגע לדעת כך: שהוא חי בסביבה שאינה סובלת פוגעים שבורחים. שאות קלון ילווה אותו באשר יילך אם יברח, שעונשו יהיה תמיד קל יותר אם יישאר בזירה ויושיט עזרה.
חיי אדם במרחב הציבורי שלנו בהחלט לא קדושים. אנשים יכולים למות בשל חמדנותו של מהנדס
באולם חתונות, תינוקות יכולים לגווע בשל רשלנותו של טכנולוג מזון,
עוברי אורח תמיד יכולים להיות קורבנות מזדמנים לירי – וזה עוד לפני פיגועים, ועד שהמשפט מגיע חולפות שנים ארוכות, ואף אחד לא בא באמת על עונשו הנכון - כך שהטיעון בדבר קדושת חיי אדם לא יזיז לנהג פוגע את קצה הגבה השמאלית: נחוץ כאן משהו מיידי ואישי וחריף יותר.
נחוץ כאן לא פחות מהגינוי המאסיבי ביותר שנמצא לחברה הזאת, גינוי שלא ישאיר ספק בליבו של טירון הנהיגה שככה לא עושים, אם פוגעים לא בורחים.
לחברה הישראלית יש היסטוריה לא רעה של חינוך ציבורי למטרות שאותן היא מסמנת כחשובות במיוחד. פרחי בר, למשל, כל ילד כבר יודע שאסור לקטוף. ובני אדם? כאן הדעות חלוקות בין אלו שרואים בתאונות דרכים אסון טבע בלתי נמנע ונגזרת של חירות התנועה האנושית, לבין אלה שעבורם כל נפגע בנפש הוא נפגע מיותר.
ברגע שתתקיים הסכמה חברתית על קדושת הנפגעים, וברגע שיתקיים קונצנזוס על גינוי חריף, מעשי ומשמעותי של פוגעים ובורחים, מספרם יפחת. עד אז, הלומי פחד מן החבטה העמומה, ישעטו הלאה – כי אין להם סיבה טובה להביט לאחור.
הכותבת נפגעה בעבר בתאונת דרכים
