לחלום אובאמה בישראל

בנאום הניצחון שנשא בשיקאגו התייחס אובמה לנאום אחר, לנאום ההיסטורי אותו נשא מרטין לותר קינג בוושינגטון בשנת 1963 - יש לי חלום. בחירתו של אובמה מעלה מתהום הנשייה את המשפט ההוא מנאומו של קינג, שהפך למסמך מכונן של מאבק השחורים בארה"ב לשוויון זכויות. רבים מן הסתם יאמרו הנה התממש החלום, הנה התגבשה לה אומה השופטת את בניה ובנותיה על פי אופיים ולא על-פי צבעם. האמנם?

בחירתו של אובאמה מהווה את אחד הרגעים המרגשים שהפוליטיקה העולמית זימנה לנו אי-פעם. אין להתכחש לעובדה הבסיסית הניצבת בבסיס גלי ההתלהבות שסחפו לא רק את אמריקה עצמה אלא גם רבים מתושבי תבל כולה עם היוודע דבר בחירתו למנהיגה של המעצמה החזקה בעולם. יאמרו אשר יאמרו, יגידו אשר יגידו, העובדה קשורה לגנטיקה. היא נוגעת לצבע עורו של הנשיא הבא של אמריקה - צבעו השחור. דרך ארוכה עשה האדם השחור באמריקה עד שהגיע לכס הנשיאות: עבדות, גזענות בוטה, לינצ'ים, סגרגציה ואפליה שיטתית הנמשכת למצער עד עצם היום הזה.

אין לשגות באשליות. אמריקה עדיין לא פיתחה ועדיין לא הפנימה אתוס תרבותי ומוסרי העולה בקנה אחד עם חלומו של קינג. רבים נשפטים עדיין – הן באמריקה, הן ברחבי העולם והן בארצנו - על בסיס צבע עורם ולא על-פי אופיים. ובני אדם אינם הולכים לשנות את עורם מהיום למחר. בחירתו של אובאמה אינה ראיה לכך שאמריקה התגברה על הגזענות המפעפעת בזרמי העומק של התודעה הקולקטיבית שלה. בחירתו היא פועל יוצא של חלון הזדמנויות ייחודי, ואולי חד-פעמי, בפוליטיקה האמריקנית.

אלמלא הנשיא בוש – ידידה המושבע של ישראל – שהביא את ארצות הברית אל עברי פי פחת, אל סף פשיטת רגל ערכית וכלכלית, אמריקה הלבנה לא הייתה מתעלה מעל עצמה ובוחרת במנהיג שחור להנהיגה. אלמלא בוש, שסיבך את ארצו במלחמה מיותרת ויקרה בעיראק והוביל את אמריקה לגרעון תקציב ענק ולמשבר פיננסי מהחמורים ביותר שידעה החברה האמריקנית, אובאמה לא היה זוכה בבחירות. השילוב אפוא בין הקריסה של סדר היום הרפובליקני – מדיניות חוץ ניצית וכלכלת שוק חסרת רסן ומגבלות שהותירה רבים חסרי כל – הם שהבטיחו לאובאמה את הניצחון, הם שאפשרו לרבים לסלוח לו על צבע עורו.

על כך יש להוסיף, בוודאי, את מעלותיו הבולטות. הוא משלב בין אינטלקט חד, רהיטות, כריזמה ויופי. אובאמה אמנם נבחן על פי אופיו – כפי שקינג דרש. אך כדי להיבחר, לא היה די שהוא יהיה טוב מאחרים; היה עליו להיות יוצא-דופן במעלותיו וסגולותיו. עליו היה להאפיל על המועמדים האחרים. כשחור, עליו היה להיות סופר-סטאר כדי להביס מועמד לבן, אפור ובינוני. נשים מכירות את הסינדרום הזה היטב. כדי להצליח את צריכה להיות טובה יותר בהרבה מהגבר למולו את מתמודדת על משרה או תפקיד נחשק. זו לא תחרות שווה – אבל זה מה שיש, בינתיים.

למרות מעלותיו הרבות, אלה המצפים שהנה קם המנהיג, שבמטה קסם יתקן במהלך שנותיו בבית הלבן את תחלואיה החברה האמריקנית ויצור חברה הומאנית, שוויונית וסובלנית, צפויים לאכזבה. תחלואיה של החברה הזו עמוקים, המשבר בו היא מצויה מבהיל בממדיו וההיחלצות מתוכו יכולה להיות ארוכה וממושכת. אובאמה מודע לכך. בנאום הניצחון הוא ביקש להנמיך ציפיות. אין בדברים אלה כדי לשפוך מים צוננים על בעלי התקווה. אך יש להבין כי החשיבות המרכזית בבחירתו אינה דווקא קשורה במה שהאיש יעשה או לא יעשה. החשיבות המרכזית נובעת בעיקר מהמשמעות הערכית והסימבולית של בחירתו בעיני רבים, הן באמריקה והן מחוצה לה. יש לזכור: מדובר בנשיא השחור הראשון של ארצות הברית!

סינדרום ישראלי של הכחשה

חשיבותה של עובדה זו היא בכך שהיא מציבה אתגר כבד משקל בפני חברות שהגזענות פושה בהן והיא מספקת מודל לחיקוי ברחבי העולם כולו עבור הקורבנות שלהם. אובאמה מאתגר את רפיסות תפיסותיהם של הגזענים ומספק מקור השראה והעצמה לבניהם ובנותיהן של קבוצות החשופות לאפליה שיטתית בשל צבע עורן וייחוסן הגזעי ברחבי העולם כולו.

החברה הישראלית מספקת דוגמא מאלפת לעד כמה רחוק חלום זה ממימושו. גרוע אף יותר, היא גם סובלת מסינדרום חמור של הכחשה. היא מכורה לבדיה שהיא מספרת לעצמה, שהזהות המינית לא קובעת ושהצבע לא רלוונטי – העיקר היכולת.

אך היא ממשיכה לשפוט את אזרחיה על-פי מינם ועדתם – ולא על-פי התוכן של אופיים. וכך כדי להצליח, נשים, מזרחים וערבים צריכים להיות מוכשרים הרבה יותר מהגבר האירופאי הלבן העומד למולם. תמיד ישפטו אותם על פי המין שלהם (לבני הופכת לפתע לציפורה); ועל-פי עדתם (דוד לוי לאיש המודרך על-ידי שיקולי כבוד ועמיר פרץ הוא המרוקאי עם השפם).

בחירתו של אובאמה טומנת בחובה תקווה. גלי ההדף העולים מבחירתו עשויים להגיע גם אל חופינו ולשנות ולו במעט את האופן בו אנו מתבוננים ושופטים זה את זה. בחירתו של עשויה אולי להוות ציון דרך חשוב בתהליכים ארוכים, סיזיפיים ומתסכלים שבסופם אולי, אולי, יתממש חלומו של מרטין לותר קינג גם בישראל.

פרופסור יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון / מכון ון ליר בירושלים