בירה שחורה

"הוצלו מן התופת" אולי מעלה אסוציאציות של אודים מוצלים מאש ואסונות נוראים, אבל התערוכה, הנושאת אותו שם, דווקא מתעדת את תקופת הלבלוב של סצינת מוזיקת השוליים הירושלמית בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90.

התערוכה, שתיפתח מחר (ו') בצהריים בבר/חנות הירושלמי הקטנטן "אוגנדה", מציגה תמונות עיתונות שצולמו עבור ביקורות מוזיקליות במקומונים מהתקופה ובעיקר ל"כל העיר", שהיה אז בשיא פריחתו כאלטרנטיבה ליומונים הקונפורמיסטים. הלהקות המתועדות הן בעיקר כאלה שפעלו בבירה, ביניהן "נושאי המגבעת", "3ח", "סרטן השד" ו"להקת ישראל", עם ייצוג צנוע ללהקות ממקומות אחרים, בדמות הלהקות "דורלקס סדלקס" ו"מע"צ".

פלסטיק ונוס. הבזק לאחור (צילום: איל יצהר)

שלל התמונות האלו הגיעו לידי אנשי "אוגנדה" לאחר שהוצלו, פשוטו כמשמעו, מכיליון, על ידי אנשים טובים "המבקשים להישאר בעילום שם", לדברי איתמר ויינר, ממנהלי המקום, "שהיו כנראה מודעים לערכן ההסטורי". צילמו אותן צלמי עיתונות כמו רלי אברהמי, אפרת בלוססקי, מוטי רוזיצקי ועוד. "כל הצלמים והלהקות המתועדות אמורים לבוא להשקה", אומר ויינר, שהוא גם מנהל הלייבל האלטרנטיבי "אק-דאק", "מלבד אחד שגר כיום באמסטרדם ואחד, אהוד מלץ מ'כל העיר', שמת".

בין 31 התמונות המוצגות אפשר לראות את להקת הפאנק התיכוניסטית "סרטן השד" עם אשר סוויסה, לימים כוכב הטראנס סקאזי, ואת "נושאי המגבעת" עם תמיר אלברט, לפני החזרה בתשובה שלפני החזרה בשאלה. עיון בהן מזכיר נשכחות ומציג תמונה נאמנה למדי של הסצינה הבתולית שהתפתחה אז בגבול שבין תיאטרון פרגוד למועדונים בתלפיות. קשה להאמין, אבל באותה תקופה עדיין שידרו ברדיו רק זמרים ששרו ברי"ש מתגלגלת והגטאות המוזיקליים היחידים היו "קצת אחרת" ברשת ג' ותוכניותיהם של קוטנר ומיכל ניב בגלי צה"ל.

במהלך השיטוט בתמונות, נתקלתי בתמונה של להקת "פלסטיק ונוס" של רונית ברגמן, שצילם איל יצהר עבור ביקורת שכתבתי ל"כל העיר" בתקופת התיכון. הכתבה כללה סקירה של הלהקה (לא חיובית במיוחד, אגב) ושל מופעי

החימום, ביניהם להקת "הולי ג'וינט" בה היה חבר גיא מרגלית, כיום גיא מר מהדג נחש. איזה הבזק לאחור.

ועדיין, תחושת הנוסטלגיה הפרטית לא יכולה שלא להתערבב בתחושה שזו היתה נקודת זמן בעלת משמעות. אין מה להאדיר את תיאטרון פרגוד: כפי שה"פינגווין" וה"מדבר" היו, בחוכמה שלאחר מעשה, במידה רבה פיקציה, כך היה גם האולם המחניק בעיקר ביתם של ג'ם סשנים אינסופיים של חובבי ג'ז ורוק מתקדם. אבל לכמה רגעים בשבוע, היה התיאטרון (בניהולו הדון-קישוטי לפעמים של אריה מארק) מקום שבו יצרו סצינה מוזיקלית חדשה, יש מאין.

קשה להאמין עד כמה התפתחה מוזיקת השוליים בשנים שעברו מאז, כמה קל להקים לייבל בשיטת "עשה זאת בעצמך" ובאיזו קלות אפשר לנסות לשווק את עצמך החוצה. אבל אז, קצת אחרי "הקליק", קצת לפני "זקני צפת", היו הלהקות האלה (השונות לגמרי זו מזו בסגנון שלהן, אגב) מרימות את תיאטרון פרגוד, מנערות אותו ושותלות את זרעי הפורענות שיקצרו הדורות הבאים.