תתייבשו לכם

כשהייתי תלמיד בכיתה ח' היה איתי בכיתה ילד ששמו צור. ולמה אני מספר לכם על צור, מפני שלצור היו תמיד התירוצים הכי פשוטים והגיוניים - אבל גם הכי מוזרים - כשהוא לא הכין את שיעורי הבית. אצלו זה לא היה אף פעם הכלב שאכל את המחברת או אמא שכיבסה את התיק עם דף העבודה. אצלו היתה זו תמיד גזרה משמיים, משהו מיסטי שאף אחד לא יכול להסביר, או עניין של הסתברות חד פעמית. כי מי צריך להתעסק עם הסברים כשהדברים פשוט קורים...

ולמה נזכרתי בצור? מפני שאני קורא בימים האחרונים את התירוצים המגוחכים של כבוד ראש הממשלה, כבוד שר התשתיות וכבוד ראש רשות המים בנוגע למצב החמור של משק המים בישראל, ואני שואל את עצמי אם גם במקרה זה תבוא לבסוף המורה הדסה ותשלח אותם הביתה?

לא גזירה משמיים

כבר כשהייתי בכיתה ח', בשנת 1985, הכותרות זעקו על עונה יבשה, על כמויות משקעים של 60 אחוז מהממוצע השנתי ועל משבר מים. לאורך השנים מאז, בעקבות מחזורים של מספר עונות יובש רצופות, החלו להעלות פתרונות שונים לטיפול בגירעון המצטבר במשק המים כמו קיצוץ מכסות המים לחקלאות, התפלת מי ים וייבוא מים מטורקיה. עד שבשנת 1999 הכריזה הממשלה על מצב חירום במשק המים, ובשנת 2001 אף מונתה ועדת חקירה פרלמנטרית  שתפקידה היה לבחון את הנסיבות למשבר, למצוא מי הגורמים האחראיים לו ולהמליץ על פתרונות לטווח הקצר והארוך.

ועדת החקירה ישבה על המדוכה ומצאה כי משבר המים התמשך על פני 30 שנים והגיע, כבר אז, לנקודה קריטית בעיקר עקב התעלמות ומחדלים של הממשלות השונות לאורך השנים. "משבר המים בישראל הוא מעשה ידי אדם, ולא מעשה שמים, וניהול נכון של משק המים הוא הפתרון למשבר", היא קבעה.

גשם של תירוצים

השנים חלפו. היו שנים שחונות של ירידה במפלסי הכנרת ומי התהום, והיו שנים ברוכות, שהובילו לדחיית התוכניות והתקציבים להקמת מתקני התפלה וטיפול מעמיק במצב. התכנון של משק המים, אם בכלל היה קיים, התבסס על הנחות יסוד מוטעות בהן כמות המשקעים לא משתנה, או חישובים מיושנים של ממוצעים שנתיים גבוהים משנים ברוכות שכבר נשכחו מזמן. ציירו קו אדום, אבל כשהתקרבו אליו לא נזעקו להתחיל לטפל בבעיה אלא פשוט הזיזו את הקו.

ולכן כל כך מקוממת בעיני ההתבטאויות האחרונות של ראש רשות המים. "משק המים לא הבין בצורה מספיק טובה את חוסר הביטחון של היצע המים הטבעי, ולא צפה את המועד שבו עליית הביקוש חצתה את קו ההיצע", אמר פרופ' אורי שני לוועדת החקירה הממלכתית שהחלה לעבוד לאחרונה. שני מאניש את משק המים - זה משק המים ש"לא הבין..." לדבריו. ואולי כאן הבעיה העיקרית שלנו. משק המים שלנו מנהל את עצמו.

והוא ממשיך: "לא היה אף אחד שראה את התמונה הזו בכל המערכת, גם הביצועית וגם הפוליטית, לא היו ערים לירידה בהיצע הטבעי של המים... הערכת כמות המים בישראל הייתה מוטעה מאז ומתמיד".

גם שר התשתיות הלאומיות מפליא בהסבריו: "ההסתברות לצרוף כזה של שנות בצורת רצופות הוא כמעט ובלתי נתפס", אמר בישיבת הממשלה. ואפילו ראש הממשלה מצטרף לחגיגה: "רק בגלל טעויות ביורוקרטיות בלתי נסבלות, לא בנינו מתקני התפלה בהיקפים שיכלו לתת מענה לבעיית המים", אמר. מים משמים אמנם אין לנו, אבל גשם של הסברים יש ויש.

שלא תטעו. המחדל אינו רק של ראש הממשלה, שר התשתיות וראש רשות המים הנוכחיים. הוא מחדל לאומי רב שנים, שמעורבים בו לא מעט מנבחרי הציבור שיעמדו לבחירה גם בבחירות הקרובות. הם יגידו לכם שהם מודאגים ולכן יושבים ומכינים תוכניות, מקבלים החלטות ומקימים ועדות. האמת היא שהם בעיקר מגלגלים את האחריות עלינו, ומבקשים מאיתנו להתקלח פחות.

ביננו, האחריות היא בסופו של דבר באמת רק שלנו. המורה הדסה אולי לא עשתה את מה שנדרש ממנה; אנחנו יכולים לעשות, ולשלוח את כל מי שלא הכין שיעורים הביתה.