לגרד את הפצע
הפרויקט יוצא הדופן "טיקוצ'ין – בת-ים", הכולל שני מחזות שבוימו על ידי במאי פולני ובמאית ישראלית, הוצג בבכורה עולמית בסוף השבוע בפולין. הפרויקט עוסק בכאב ובנקודות ההשקה בביוגרפיה בין הפולנים לישראלים ונועד לגעת בעבר של היהודים באירופה, כדי שאפשר יהיה להמשיך לעתיד אחר
שיתופי פעולה בין תיאטראות הם עניין שהפך בשנים האחרונות לשגרה. אפשר לראות את זה בכמות הקופרודוקציות, שנכנסות מדי עונה לרפרטואר של התיאטראות הממוסדות בישראל. גם שיתופי פעולה עם גופים זרים הולכים וגוברים, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהיקף ההפקות הישראליות שמוזמנות להופיע בפלטפורמות שונות בחו"ל ומאידך בהפקות זרות, שמתארחות בתיאטרון הישראלי.
בתוך המארג הקיים, יוצא דופן ומעורר מחשבה הוא "טיקוצ'ין – בת-ים", פרויקט דגל של התיאטרון הלאומי הישראלי, "הבימה", ותיאטרון WTW מורוצלב, שהציג בסוף השבוע בבכורה עולמית בפולין. הרעיון פשוט לכאורה: שתי קבוצות של שחקנים, פולנים וישראליים; שני במאים צעירים, שסומנו כדבר הבא בסצנות התיאטרון בישראל ובפולין – יעלי רונן ומיכאל זדארה ושני מחזאים – פאבל דמירסקי ועמית אפשטיין. שתי הצגות שנוצרו בנפרד אבל שזורות זו בזו, כמו שני העמים שגורלם נקשר.
ההצגה "בת-ים". "פולין היא State Of Mind" (צילום: ברטומיי סובה)
השחקנים הפולנים משחקים ישראלים. השחקנים הישראלים משחקים פולנים. המילים שנאמרות לא קלות, לשון המעטה. העבר רודף ומלווה את ההווה כצל על הבמה ומחוצה לה. במובן זה, עושה הרושם שהיוצרים, השחקנים ובתי התיאטרון שחברו יחד לטובת הפרויקט, ביקשו לא רק לשקף מציאות עכשווית, אלא לפוצץ מורסות, לנקות את המוגלה כדי שאיכשהו אפשר יהיה להמשיך. כמו שאומרת אחת הדמויות במחזה "בת ים" שביים זדארה: "פולין היא לא רק מדינה, היא State Of Mind". זו בדיוק הסיבה שמאחורי הקלעים בורוצלב, ההתרגשות היתה שונה מזו הקיימת בדרך כלל לקראת פרמיירה. המעמסה הרגשית במהלך חודשי החזרות והחשיפה בפני הקהל הפולני - שסופג במהלך ההצגות לא מעט מהדברים, שעל פי מיטב מסורת הפוליטיקלי קורקט נשארים בדרך כלל שתוקים - כל אלה מעלים את מפלס החרדה והמתח לקראת פתיחת מסך.
גם הישראלים, יש לומר, יוצאים משתי ההצגות חבוטים, מסוכסכים עם עצמם ומחפשים תמידית להחזיר לעצמם את "הזקפה הלאומית", כפי שנכתב במחזה. כשאחת הדמויות הפולניות במחזה "טיקוצ'ין", מגלגלת לפתחה של דמות ישראלית את המונולוג המפורסם של שיילוק ושואלת "האם אין לפולני עיניים? האם אין לפולני ידיים, אברים, חושים, רצונות ורגשות?", קשה שלא לנוע בכסא בחוסר נוחות ולשאול מה בעצם כל זה אומר על גלגולו של היהודי החדש. המסקנה של שתי ההצגות זהה. המצב נתון, את העבר לא ניתן לשנות, את הגעגוע אי אפשר למחות, אבל ניסיון לגישור יאפשר לשני הצדדים, גם אם לא להתנקות ולהשתחרר מהכבלים, לדבר על זה. זו בדיוק הסיבה ללידתו של הפרויקט, שהוא יותר אירוע תיאטרוני, מעוד הצגה.
"טיקוצ'ין". רייזר (משמאל): "אתה בפנים ובחוץ וזה לא קל" (צילום: ז'ראר אלון)
דרך הפרויקט יכול הקהל הפולני לקבל תמונת מראה דרך עיניים ישראליות והקהל הישראלי יכול גם הוא להתבונן בהשתקפות של עצמו דרך עיניים פולניות. האירוניה העצמית, ההומור השחור, המבט המפוכח, שמצד אחד מישיר מבט אל הכאב ואל הסטיגמות הישראליות והפולניות ומצד שני מרשה לשחרר, עוזרים לבלוע את הגלולה. "רציתי לחזור לפולין ממקום אחר", אומרת השחקנית אורנה רוטנברג, שמשתתפת בהפקה. רוטנברג, בת לניצולי שואה מפולין, אומרת שההחלטה לקחת חלק בפרויקט היתה מתוך רצון להשתחרר מכבלי העבר ולשחרר את הכאב. "באתי לפה כדי להגיד: 'די'. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. חייבים לדבר, חייבים לשחרר. התיאטרון יכול להיות כלי נהדר כדי לעשות את זה".
עבור השחקן מיכאל כורש, המפגש עם הקהל הפולני היה קשה. "אתה מרגיש את השתיקות ואת המועקה. אם בחזרה הגנרלית בתל אביב הייתי שחקן שמוסר אינפורמציה לקהל הישראלי על מה שקורה היום בפולין, פה, מול הקהל הפולני, אני אומר להם בפנים מה ישראלים חושבים עליהם. זה דיאלוג של מתח ועל הבמה אפשר לחוש בהתנגדויות ובמאבקים הפנימיים שהקהל מנהל. זה מחשמל".
"בת-ים". "האם אין לפולני עיניים?" (צילום: ברטומיי סובה)
גם את דב רייזר, בן לניצולי שואה, המסע לפולין, ההתעסקות בחומרים שקשורים למערך היחסים בין יהודים לפולנים והצפת הסטריאוטיפים שקיימים בשני הצדדים מטלטלים ומעלים שאלות. "אתה כל הזמן שואל את עצמך שאלות. זה מאד מורכב. הכל מתבלבל - הבמה והחיים. אתה בפנים ובחוץ וזה לא קל", אומר רייזר. "בכל פעם שאני חושב שהגעתי למסקנה מסוימת על המקום הזה, קורה משהו שמשנה את דעתי. המפגש הזה, עם פולין ועם הפולנים, היה חשוב לי מאד. זה מקום לא פתור, הפצע הזה לא נסגר".
יש לא מעט התלבטויות פרובוקטיביות בהפקה, כמו במונולוג של יגאל שדה שברגע נתון לקראת סוף המחזה "טיקוצ'ין", הוא עומד על הבמה, שובר את "הקיר הרביעי" של התיאטרון ואומר את מה שהקהל, סביר להניח, גלגל לו בראש. "הממשלה הפולנית משלמת לשחקנים ישראלים כדי שיגידו לקהל הפולני שהכל בסדר", אומרים הדמות והשחקן ורגע אחר כך מציבים מראה גם כלפי עצמם. "אז למה אתה משתתף בפרויקט הזה? בכדי לבוא לורוצלב, לקנות לך מעיל ב-H&M ולחשוב כמה קר היה במחנות? אתה לא יכול להיות גם הקרבן וגם שותף".
יעלי רונן. "הדימוי שלנו על פולין הוא בשחור לבן" (צילומים: מרב יודילוביץ')
בהפקה הזו יש שיתוף ושותפות. כשכל אחד מהצדדים מספר את סיפורו של האחר, מתקיימים על הבמה ומחוצה לה מעברים אמוציונליים מורכבים ונוצרים מצבים אבסורדיים, שאותם הבמאים מקצינים בשתי ההפקות. "זה חלק בזהות שלי שלא התעסקתי בו עד היום", אומרת יעלי רונן. "בשנה האחרונה מאז שהסבים והסבות שלי נפטרו ויש לי חופש לעסוק בזה, התחלתי לחפור בסיפור המשפחתי. אולי זה מהפאניקה שפספסתי את הרכבת, שכבר אין לי את מי לשאול מה היה, שנולד הצורך הזה לגרד את הפצע, ללכת למקום הזה שבו מערכת היחסים בין יהודים לפולנים קפאה בזמן, המקום שממנו הדימוי שיש לנו, הישראלים, על פולין הוא בשחור לבן. מפה היה ברור שאנחנו רוצים לעסוק בסטריאוטיפים שדרכם אנחנו הישראלים מסתכלים במראה עקומה על הפולנים ולהיפך".
אל המסע לורוצלב הצטרפו גם מנכ"לית תיאטרון הבימה, אודליה פרידמן והמנהל האמנותי של התיאטרון, אילן רונן. "זו התרגשות שאי אפשר לתאר", אומר רונן, שמחזיק בכובע כפול של מנהל תיאטרון מחד ואב גאה מאידך. "זו חוויה לשבת באולם ולראות את התגובות של הקהל הפולני לחומרים שנוגעים בנקודות הכי עמוקות והכי כואבות דרך המשקפיים של אנשים צעירים כמו יעלי וזדארה, שמרחק הזמן מאפשר להם להסתכל על זה בדרך פחות נוקשה ולכן עם יכולת שיפוט עצמית", הוא אומר ומוסיף, "המפגש בין יעלי לזדארה היה פתוח, פורה ונטול אגו וזה לא ברור מאליו, כשמדובר בבמאים. כל אחד מהם הביא לפרויקט גם מסורת תיאטרונית אחרת והחיבור הזה בעיני מרתק".
מיכאל זדארה (מימין). הקצנת מצבים אבסורדיים
גם הפרויקט הזה, כמו פרויקטים מקבילים ש"הבימה" מפתחה בשנה האחרונה בגרמניה ובבריטניה, עוסקים בפצעים ובנקודות השקה בביוגרפיה של שני עמים. "זו לקיחת אחריות על אירועים בעבר ואני מאד מקווה שהדיאלוג הזה יפתח פתח לשיתופי פעולה נוספים", אומר רונן ומסביר, "אני מנסה להגדיר לעצמי מזה זמן את משמעות המונח 'תיאטרון לאומי' וככל שהזמן עובר אני חושב שהעיסוק בזהות ישראלית ויהודית ובירור המשמעות שלה, הוא נקודת מפתח. מכאן ברור שבמפגשים הבינלאומיים של התיאטרון חשוב לפעול בזירה של עמים שההיסטוריה שלהם מעורבבת בהיסטוריה שלנו ומשפיעה על היומיום. כשבהצגה של זדארה, יגאל שדה שואל 'מה זה הפרויקט הזה?' אי אפשר שלא לחשוב על תפקיד התיאטרון והיכולת שלו לגשר, לעזור בתהליכי ריפוי והתקרבות".
צריך לראות בשביל להבין את ההשפעה של הפקות מסוג זה על היוצרים, השחקנים והקהל שלוקח בהן חלק. הסקרנות בפולין אדירה וזו הסיבה שאחרי יותר משלוש שעות, שבמהלכן ישב הקהל וצפה בשתי ההצגות, רוב רובו נשאר גם למפגש עם השחקנים והיוצרים, שנמשך שעתיים בקירוב. אנשים בקהל שאזרו עוז, הודו ליוצרים על האומץ לגעת במקומות הכואבים והרגישים האלה. "יש בי הרבה הערכה אליכם. זה לא ברור מאליו שאנשים צעירים יתעניינו או יעסקו בנושא הזה", אמר גבר פולני בשנות השישים לחייו שסיפר שהשנה, לראשונה, ביקר בישראל. רבים בקהל התרשמו מהטון האוטו-אירוני שעולה משני המחזות. "אלו מחזות אמיתיים וישירים שלא לוקחים את עצמם ברצינות מדי ומאפשרים לדמויות לצחוק על עצמן ועל הסטריאוטיפים שהן מחזיקות בהם", אמר מישהו אחר בקהל. "מהניסיון שלי, האירוניה העצמית הזו אינה מייצגת ישראלים, אבל היא לחלוטין חלק מההומור היהודי-פולני".
רוב הקהל נשאר למפגש בן שעתיים עם השחקנים
אילן רונן וקריסטינה מייזנר, מנהלת התיאטרון העכשווי של ורוצלב, מאמינים שאין תחליף ליכולת של פרויקטים מסוג זה בכדי לייצר נקודות חיבור ולגשר בין עמים ותרבויות. "הגופים התומכים חייבים להבין שהם לא עושים טובה לפרויקטים מסוג זה, אלא לוקחים חלק בתהליך של גישור שאנחנו זקוקים לו, בין אם כדי לפתור שאלות שיש לנו לגבי העבר שלנו ואירופה ובין אם לגבש תשובות לגבי ההווה והעתיד שלנו באזור שבו אנו חיים", אומר רונן ומקבל חיזוק משגריר ישראל בפולין, דוד פלג. "החשיבות של ההפקה הזו היא מעבר לתיאטרון. היא פותחת דיאלוג שונה ומאפשרת לשני הצדדים לדבר על נושאים שיש חשש לגעת בהם, בין אם מדובר באג'נדה שעומדת מאחורי משלחות הנוער לפולין, נושא שעולה בהצגה של יעל רונן, ובין אם מדובר בגאווה הפולנית בחסידי אומות העולם, שהצילו ילדים והסתרה או התעלמות מאלה שנהגו אחרת, נושא שעולה בהצגה של מיכאל זדארה. חשוב שהצגות שכאלה יעלו על מנת לפתוח דיון, כל אחד בארצו, על הנושאים האלה. אין לי ספק ששילוב הכוחות הזה, יתרום תרומה משמעותית למערך היחסים בין שתי המדינות. אני מקווה שזה לא יישאר בגדר אירוע חד פעמי אלא יהפוך לנקודת התחלה לפרויקטים נוספים שקושרים בין שתי המדינות".
הפרמיירה הישראלית של "טיקוצ'ין – בת-ים" תעלה בישראל, בנוכחות שני הבמאים, בחודש דצמבר הקרוב. במקביל לפרמיירה יקיים תיאטרון הבימה פסטיבל קריאת מחזות פולניים של יוצרים עכשוויים, בהם טדיאוש סלובודז'יאנסקי ("הכיתה שלנו"), מגדה פרטאש ("אבסינת"), מיכאל וולצ'ק ("מסע לפני החדר"), מרק קורן ("ארגו") ואנדז'יי סטשיוקי ("לילה"). בקריאת המחזות, המתורגמים לעברית, ישתתפו שחקני תיאטרון "הבימה" והאירוע יינעל ברב-שיח על מחזאות ישראלית ופולנית בת זמננו, שינחה מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ.
במהלך העונה הקרובה, תשתלב ההצגה "בת ים" ברפרטואר של תיאטרון "הבימה". במקביל תעלה ההצגה "טיקוצ'ין" על במת התיאטרון העכשווי בורוצלב. שני התיאטראות ונציגות המכון הפולני ע"ש אדם מיצקביץ', שתמך בפרויקט, מתכוונים לשנע את ההפקה המשולבת של שתי ההצגות גם לבירה, ורשה, ונמצאים במגעים גם עם תיאטראות בברלין.
לפנייה לכתב/ת 
