הקמפיין המאורגן של "מערכת הביטחון", במסגרתו היא מקדמת את המסר כי על ישראל "לקדם הסכם עם סוריה,
למרות המחיר הכבד" ערב מה שנראה כמהפך פוליטי והגעתו של ראש ממשלה המתנגד לוויתור על רמת הגולן, אינו אלא שיבוש מערכת היחסים שבין צבא וחברה. מדובר במעורבות בוטה ובלתי לגיטימית בשיח הפוליטי, ויותר מכך: מסר לממשל הנבחר, המבהיר לו כי מולו יימצא מטכ"ל שלא יגבה את הכרעותיו אם לא יהלמו את עמדותיו הפוליטיות.
לא תהיה זו הפעם הראשונה בה ייתקל ממשל נתניהו בממסד ביטחוני לעומתי. בכהונתו האחרונה היה המטכ"ל שחקן אופוזיציוני מובהק ביחס לממשלה. האלוף במילואים אורן שחור אף נתפס מתודרך באישון לילה על ידי שמעון פרס, אז מנהיג האופוזיציה, שדיווח לו על פרטי המשא ומתן עם ערפאת.
אמנון שחק, הרמטכ"ל דאז, התבטא ימים ספורים לאחר סיום תפקידו כי נתניהו, שסירב להתמיד בקונספציית אוסלו, הוא "סכנה לישראל". ברקע נשמעו קצינים בכירים שחברו לארבע אמהות בהצדקת סיום הנוכחות הצה"לית בדרום לבנון. רא"ל במיל' רפאל איתן הודה אז כי מדובר ב"לחץ של הצבא על הדרג המדיני" וגרס כי "אסור שיישמעו דברים כאלה מאנשי צבא" אך הדבר לא עצר את אנשי המטכ"ל. לדברי שחור, אלופיו דאז "לא הרגישו בנוח עם 'הרוח החדשה', עם גלי ההתנגדות להסכמי אוסלו שראו את המהפך כנקודת מפנה לרעתם", קל וחומר כאשר "בצמרת צה"ל נשארו כל מי שסייע לרבין ופרס בהשגת ההסכם עם הפלסטינים".
התסריט חוזר. המטכ"ל של ברק-אולמרט מעביר מסרים לממשל הבא כי צרכי "הביטחון הלאומי" מחייבים יישום "האינטרס הישראלי": נסיגה מרמת הגולן בעד שלום. אבל רגע. היו כבר אלופים במטכ"ל שהבהירו כי ההתנתקות מעזה תשפר את רמת הביטחון של תושבי הדרום וישפרו את יכולתו של צה"ל להיערך נגד משגרי הקסאמים, כמו גם אלופים שהבהירו כי צו השעה הביטחוני הוא נסיגה מדרום לבנון.
ובכלל – מה לאלופים מכהנים ולפענוח המילה שלום? שלום היא מילה טעונה מבחינה סוציולוגית ופוליטית. כל אדם יזהה סיטואציה נתונה כהולמת או לא הולמת את המותג "שלום" ואין מדובר במונח המצוי בלקסיקון הצבאי. שלום הוא אי לוחמה, או שהוא שקט לדורות? שלום הוא יחסים דיפלומטיים או הפסקת אש קרה? הוא מאפשר את המשך מימון ארגוני הטרור או שהוא הקמת שגרירות בירושלים?
אזרח שרוחש אמון ללובשי המדים וקורא את זעקת ראשי מערכת הביטחון להיענות ל"צו השלום", עתיד לחשוב כי מדובר בהבטחה הקוסמית לנגב מחרתיים חומוס בדמשק. גם אם מדובר בהגשמת הפנטזיה הקולינרית, הרי שאין זה תפקידם של ראשי הצבא, בטח ובטח לא של ראש אמ"ן, להתחיל בקמפיין הפוליטי.
המנדט הצבאי-מודיעיני הוא לספק נתונים על סדר הכוחות הסורים, איכותו של הצבא הסורי, ובתקווה - בניגוד למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה - גם לספק גם מידע אמין על מוכנותו של הצד הישראלי. מכאן ועד לכותרות ראשיות שנראות כאילו הן מודעות בתשלום מטעם "שלום עכשיו" הדרך ארוכה.
העברת מסרים שכאלה הם חריגה בלתי מתקבלת על הדעת מתפקידו של דרג צבאי. תארו לכם כותרות הפוכות: "המטכ"ל – אין לסגת מרמת הגולן בעת הזו". ולמה לא כותרת אחרת כמו: "מערכת הביטחון: על לבני שלא להיכנע לתביעות ש"ס".
יצחק שמיר הבהיר בשעתו לראשי המוסד ואמ"ן כי עליהם להפסיק לדווח לו על הערכתם בדבר מוכנות או אי מוכנות הצד הערבי לשלום. הוא טען כי זהו שיקול פוליטי שרק ראש הממשלה צריך לבצע. שידווחו לו רק על המתרחש בצד השני. אם זו הונאה או לא, אם מדובר בהתפתחויות כנות או תדמיתיות, אם המחיר לוויתורים ראוי או לא – כל אלה שאלות פוליטיות האמורות להיות מוכרעות על ידי דרג אזרחי נבחר.
בשעתו הודח האלוף שחור מתפקידו בשל אותה פגישה לילית עם פרס. התעמולה הממסדית המתנהלת כיום חמורה עוד יותר, שהרי פנייה לראש האופוזיציה אינה חמורה יותר מפנייה מאורגנת לדעת הקהל. זהו מסר לממשל עתידי החפץ בכיבוד מרותו על ידי המטכ"ל שעליו יהיה ליישר קו עם עמדתם הפוליטית של חבריו. ראוי כי המובילים תעמולה ממסדית זו יועמדו על מקומם, וליתר דיוק יוזמנו לפרוש משולחן המטה הכללי ולהצטרף לזירה הפוליטית. הישארותם בתפקידם ממסדת כאן תרבות של סחטנות צבאית כלפי הדרג האזרחי, וקשר הדוק מדי בין צבא לפוליטיקה.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
