מתפללים בזאפה

הפריחה והצמיחה של המוזיקה היהודית בתוך עולם המוזיקה הישראלית כבר מזמן כבר לא מפתיעה או גורמת להרמת גבה של אף אחד. לרגע נדמה שאם טומי לפיד היה בחיים היום, אפילו ג'ינגל הבחירות שלו היה מתבצע תוך הלחנת איזה פסוק או פרק תהלים פופולרי.

למהפך המבורך הזה יש לא מעט גורמים, שאחד מהם הוא החבירה של אנסמבלים ולהקות "שאנטיות", לאו דווקא דתיות, לטקסטים תפילתיים שלקחו את המקורות למקומות מוזיקליים אחרים ממה שהציבור הורגל אליו במשך השנים (ראו מקרה שבע, והחידוש שלהם לשיר המעלות של קרדונר). אחד מההרכבים האלה הוא "דיוואן הלב", שכבר קרוב לחמש שנים רץ בוורסיות שונות. השבוע, אחרי לא מעט הופעות, ג'אם סשנים, ישיבות אל תוך הלילה ועבודה אינטנסיבית, השיק ההרכב את אלבום הבכורה שלו "פרויקט דיוואן הלב" בזאפה, הרצליה.

דיוואן, למי שלא עשה את הדוקטורט שלו במזרחנות, זהו מפגש מוזיקלי שהיה נהוג עוד בימי הביניים מחוץ לכותלי בית המדרש ומחוץ לכותלי בתי הכנסת. במפגשים האלו נהגו לעסוק ביצירה קהילתית וחברתית, שניזונה הרבה מאוד מהמרחב הקיים בין הקודש לחול, שבמרכזה הכיסופים והערגה לשכינה ולשיבת ציון. את הדיוואן המקומי הקים גיל רון שמע, אקס הרכב השאנטי המיתולוגי שבע. ההרכב מחבר בין מוזיקאים מהגליל (שהפך מקלטם של האמנים השפויים יותר, שרוצים קצת שקט ואיוורור מהביצה התל אביבית) לבין מוזיקאים משאר חלקי הארץ שנאספו והתקבצו להם אל הפרויקט הזה.

בתחילת הערב ביקש שמע שלא למחוא כפיים בין השירים "כדי לספוג אנרגיה מהקהל". באופן אישי, האנרגיה הראשונית שקיבלתי היתה דווקא מריח טיגון המנות שיצאו אל עבר שולחנות המועדון. הצירוף של הצ'יפס והשקט גרמו לי לתהייה קלה לגבי אילו אנרגיות ההרכב הולך לקבל במהלך הערב הזה - ואת התשובה קיבלתי דקות קצרות אחרי כן.

אז נכון שבפעם הראשונה שמסתיים לו שיר והקהל ביצע את ההוראה בנאמנות ושמר על שקט מופתי האסוציאציה הראשונה היתה להמתין לאיזה קול באס שיכריז "תם טקס יום הזיכרון לשנה הזו", אבל לא לאורך זמן. לאט-לאט, שיר אחרי שיר עם ביצועים יפהייפיים, מילאו דיוואן את הזאפה בקסם של קולות וצלילים שנגעו ברוב רובם של האנשים שישבו בקהל.

עזבו אותו מכדורגל

קשה היה להישאר אדיש למראה קהל באמת מגוון של קצת דתיים עם כיפות סרוגות, פרחות במרצדס, ראשי ראסטה, מזרחים, אשכנזים, זקנים תימנים ואחרים, שמצאו את עצמם שרים ולפעמים אפילו רוקדים יחד. הטקסטים ריחפו באוויר, יחד עם

משהו נוסף שתרמה הנוכחות האנרגטית של דיוואן. זה לא שלא ראיתם מעגלי שירה או אנסמבלים מהסוג הזה, אבל יש משהו באיך שהחבורה הזאת עושה את זה שבאמת מצליח לחבר אותך אל כל העסק.

אחד הדברים המעניינים ביותר היה הצורה המיוחדת שבה טיפלו דיוואן בתפילה התימנית, שניצבת במרכז העשייה של ההרכב. כשינון דר (דרוויש) ודביר כהן, שני חברים בפרויקט שגדלו בנווה עמל בהרצליה וספגו שם את מיטב המסורת המוזיקלית, עושים את "זכור כי עפר אנחנו" אי-אפשר להישאר אדיש.

משעשעת אותי המחשבה שהגעתי לערב בתחושת החמצה כי עזבתי את הדרבי התל אביבי בכדורגל ואת אייל ברקוביץ ויורם ארבל משדרים לטלוויזיה יתומה. בסוף הערב, במקום לחזור באופן אינסטנקטיבי אל המחשב לראות כמה נגמר המשחק, מצאתי את עצמי רץ לסלון כדי להכניס את האלבום החדש למערכת לשמוע את הקסם הזה שוב, ותאמינו לי - זה אומר הרבה.