מדע לא-פופולארי
רן לוי חרד לעתיד הטכנולוגיה והמדע בעידן תכניות הריאליטי. אם מחייבים את רשתות הטלוויזיה לשדר הפקות מקור, מדוע אי אפשר להכריח אותן לשדר תכניות מדע? דעה
השבוע הבנתי שלעולם לא אהיה מפורסם כמו עינב בובליל. העונה השנייה של "למה מה", סדרה ישראלית העוסקת במדע וטכנולוגיה, עלתה לשידור בערוץ 8 של הכבלים. אני משתתף בתוכנית, כמרואיין בנושאי היסטוריה ומדע, וסיפרתי לאשתי שפרק בכיכובי יוקרן באותו היום.
- "כל הכבוד, מתוק שלי! אני גאה בך. מתי הפרק?" שאלה.
- "תשע ועשרה בערב", עניתי.
- "אוה". אמרה בדאגה.
חמש דקות לפני תחילת הפרק התיישבנו בסלון. על מסך הטלוויזיה היה מישהו שצחצח שיניים. לחצתי על השלט והעברתי לערוץ 8. "יש עוד חמש דקות" ציינה אשתי, ולפני שהספקתי למצמץ החזירה את הערוץ הקודם. מצחצח השיניים הלך, ועכשיו התבוננו בבחורה חמודה עם תסרוקת דורה. היא ישנה. זה נמשך עוד זמן מה, ואז חטפתי את השלט. "זה כמעט מתחיל", אמרתי, מעביר לערוץ 8.
"יש עוד שלוש עשרה שניות!" קראה אשתי נואשת, מסתערת על הפלסטיק האדום ומעבירה בחזרה לבחורה, שבינתיים הוחלפה בגבר מגודל שאכל סנדוויץ'. בשלב זה הבנתי שמשהו לא בסדר. העובדה שהקרב הבלתי צפוי הסתיים בניצחונו של ערוץ 8 על פני 'האח הגדול' היא אך ורק תודות לעובדה שחמישים אחוז מצופי הבית נשואים לאיש שעל המסך. גם אם אני מכיר את כל נוסחאות תורת היחסות, גם אם אני יכול לצטט את ניטשה ופרויד מתוך שינה וגם אם אני יכול לחתוך דנ"א עם השיניים ולאחות אותו חזרה עם רוק וצלוטייפ…אני לעולם לא אהיה מפורסם כמו עינב בובליל.
עוד ב"הידען": שברים מהמטאור הגדול שהתרסק בקנדה
רק תכניות מעטות הן טובות באמת
בואו נבהיר נקודה חשובה. אני לא באמת מופתע שסדרת ריאליטי מושכת אליה יותר צופים מאשר תוכנית טלוויזיה על מדע וטכנולוגיה. אני גם לא חושב שהבדלי הרייטינג בין התוכניות ('יש' לעומת 'אין') אומרים משהו עלינו, הצופים בבית. תוכניות מדע מושכות אליהן פחות קהל מכיוון שרק מעטות הן טובות באמת. יש להשקיע מאמץ ניכר כדי להפוך נושאים מסובכים לקלילים, נגישים ונעימים לצפייה. סיפורה של החללית חסרת המזל 'אפולו' 13, למשל, מכיל בתוכו כל טיפה של דרמה ואקשן שאפשר למצוא ב'הישרדות', אבל הוא דורש מידה מסוימת של למידה תוך כדי הסיפור. קשה להעביר תיאוריות פיסיקליות שפרופסורים מבלים חיים שלמים בהבנתם, ברבע השעה שבין שתי פרסומות. נצטרך גם למצוא תחליף ראוי לישבן של מרינה.
אני מאמין שלאנשי הטלוויזיה שלנו אין בעיה להתמודד עם האתגר של הפקת תוכנית תיעודית משובחת. בטלוויזיה הישראלית, המסחרית והציבורית, עובדים אנשי מקצוע מצוינים, חרוצים ומוכשרים. דמיינו לעצמכם את אסי דיין וגילה אלמגור מביאים את הדרמה של 'בטיפול' לסיפורם של אנדריי ומארי קירי. דמיינו את טל פרידמן מציג את הטירוף שבפרדוקסים של מסע בזמן. גם בין המדענים אפשר למצוא יחידי סגולה שיש להם את היכולת המיוחדת הזו, לפשט את המסובך ולהמתיק את המריר. קארל סאגאן, אייזיק אסימוב וסיימון סינג הם רק שלוש דוגמאות ליוצאי דופן נהדרים שכאלה. גם בישראל ישנם מדענים מוכשרים שכאלה, כפי שאני יכול להעיד מהיכרות אישית. אתם, הצופים, לא מכירים אותם מכיוון שלא ניתנה לכם ההזדמנות. גם את נינט מקרית גת לא הכרתם.
אבל אנשי הטלוויזיה יהיו ודאי הראשונים להודות שהכישרון שלהם מתבזבז על תוכניות ריאליטי. כל אחד מבין שלא צריך להיות גאון כדי לדחוף חבורה של אנשים לבית גדול, אי קטן או חוות הרזייה- ולעשות מזה תוכנית טלוויזיה. אין בזה אתגר. העורכים, המפיקים, הבמאים והתסריטאים שלנו מסוגלים ליותר. הם רוצים יותר. הם רעבים לעשות טלוויזיה טובה.
עוד ב"הידען": בדיקה לזיהוי מוקדם של רעלת הריון
עלות מול תועלת
הסיבה שתוכניות ריאליטי נפוצות כל כך בעולם בכלל ובישראל בפרט, היא חישוב פשוט של עלות מול תועלת. ריאליטי הוא זול: אין כוכבים, אין תסריטאים, אין השקעה ממושכת בהפקה ועריכה. תוכנית מדע דורשת המון שעות עבודה, באופן יחסי, כדי להפיק פרק אחד קצר. הרווח בריאליטי משמעותי: חסויות, סמ"סים, פרסומות גלויות וסמויות ועוד. הרווח מתוכנית מדע זעום בכל קנה מידה. אי אפשר להאשים את בעלי ערוצי הטלוויזיה על שהם עושים בעיקר ריאליטי: כל אחד מאיתנו, במקומם, היה מקבל את אותן ההחלטות.
אבל אנחנו חייבים תוכניות טובות על מדע, ואנחנו חייבים אותן בפריים טיים. אם אנחנו רוצים לגרום לדור הצעיר לא לפחד מהמדע והטכנולוגיה ואם אנחנו רוצים שההיי-טק ימשיך לשגשג - עלינו להשקיע את המאמץ הזה. ילדים לא מגיעים אל המדע במקרה. הם מביטים על העולם שסביבם, מלקטים רשמים ורעיונות, ומחליטים מה מעניין אותם יותר ומה פחות. תנו לילדים סוכריה טעימה, והם כבר יגלו איך לפתוח את שקית ההפתעות. תנו להם ניצוץ של סקרנות כלפי כל מה שמעניין ונפלא בעולם הטבע, והאש הסוערת כבר תפרוץ מתוכם לבדה.
איפה המבוגר האחראי?
במצב העניינים הזה, אין מנוס מהתערבות שלטונית. על הכנסת והממשלה לקבוע בחוק שכל ערוץ טלוויזיה חייב להקדיש חלק משעות הפריים טיים שלו לתוכניות מדע וטכנולוגיה. בסך הכל יום אחד בשבוע, למשל, שבו במקום 'מפרץ האהבה' תוקרן הסדרה המדהימה 'כוכב הלכת הכחול' של ה-BBC, או (אפילו טוב יותר) תוכנית מדע ישראלית מקורית. במקום 'כלבה!!', תנו לנו תוכנית מעניינת על כלבים.
הרעיון הזה אינו קיצוני כלל, והוא מיושם כבר בתחומים אחרים של הטלוויזיה בהצלחה רבה: חברות הטלוויזיה מחויבות, למשל, להשקיע סכומי כסף מוגדרים בפיתוח דרמה וקולנוע ישראלים. אין זה מקרה שבעשור האחרון אנחנו רואים יותר ויותר סרטים וסדרות מקוריים משובחים. חברות הטלוויזיה יאבקו בהחלטה שכזו, זה בטוח. כל שעה של ריאליטי שהולכת לאיבוד היא פחות אחוזים בכיס. אבל עם עוצמה גדולה ועם הכוח להחליט מה נראה בכל ערב וערב על המסך - באה גם אחריות כבדה.
הילדים שלנו צופים בלאון, צבר, שפרה ויוסי יותר מאשר הם רואים את המורה שלהם לפיסיקה בבית הספר. המפיקים והבמאים הם חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל: חינוך בלתי רשמי, אבל יעיל ומשמעותי לא פחות ממערכת החינוך הפדגוגית שלנו. הם חייבים לקחת עליהם את המשא הזה, ואם לא ירצו לקחת אותו - על חברי הפרלמנט שלנו להעמיס אותו על כתפיהם בכל זאת. אין לאפשר להם להתחמק מאחריות זו. הילדים שמול המסך הם העתיד של מדינת ישראל. הם העתיד שלנו.
רן לוי הוא מהנדס אלקטרוניקה וסופר מדע. הוא כותב ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה !', על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
