תוכניות האוצר: שוב לעשירים בלבד

ויכוח סוער התנהל בוועדת הכספים של הכנסת, שבמרכזו תוכניות החירום הכלכליות שהגו פקידי האוצר. אם יאושרו לבסוף "תוכנית ההאצה" והתוכנית להתערבות בשוק ההון, תהיה זו עוד מחיאת כפיים ל"יד הנעלמה", שאת המהלומות האחרונות שלה חשים היטב בישראל ובעולם כולו.

נכון לעכשיו התכניות המלאות לא פורסמו ומידע רב לגביהן נותר סמוי מהעין. זו לא ממש שקיפות דמוקרטית במיטבה, אבל השפעת המשבר כבר ניכרת היטב, כמו גם השפעתה של ההתנהלות הניאו ליברלית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.

מן החלקים הגלויים בשתי התוכניות נראה כי האוצר בוחר להתמודד עם המשבר בדרך "עקיפה" – בהשקעה נוספת בבעלי ההון, כשהוא נאמן לתפיסה על פיה הגדלת הפעילות במשק והצלחתם הכלכלית של בעלי ההון תיטיב עם כלל האזרחים.

בין היתר כוללת התוכנית להאצת המשק ביצוע מיידי של הפחתת המסים הקיימת, על פיה תמשיך הממשלה במגמת הפחתת המסים הישירים. הורדה נוספת זו של המס הישיר, הפרוגרסיבי, שהינו נמוך בישראל יותר מאשר ברוב מדינות ה- OECD, תגביר עוד יותר את פערי השכר. כך למשל, התוספת לשכר הנטו של המרוויחים 5,000 שקלים תעמוד על 84 שקלים בסופו של התהליך, בעוד שהתוספת לשכרם של המרוויחים 20,000 שקלים תהיה כמעט פי 16 – 1,330 שקלים. מס החברות יופחת גם הוא עד לרמה של 20% ב-2015.

תוכנית ההתערבות בשוק ההון מעמידה ערבויות מדינה בסך ששה מיליארד שקלים לרשות הבנקים, ללא דרישה לקבלת מניות בתמורה לערבויות. בנוסף, מגדילה התוכנית את הגירעון התקציבי בחמישה מיליארד שקלים.

לא מדובר כאן ביצירת מקומות עבודה, בשיפור תנאי העובדים העניים או בהרחבת רשת הביטחון הסוציאלי באופן ישיר. שוב מתגייסים כאן להצלת בעלי ההון, באמצעות קרנות השקעה, שיתנו ערבויות לאגרות החוב שלהם, הפחתת 80% מהמס על חלוקת דיבידנדים בבורסה ופטור למשקיעים זרים מאגרות מכירה של ניירות ערך. והנה יש לנו משימה לאומית מוגדרת היטב: מימון ממשלתי של ההפסדים של בעלי ההון. רק מהאזרחים ה"פשוטים" נדרש לממן את ההפסדים הפיננסים שלהם בעצמם.

כאמור, מטרתן של הפחתות המס וההשקעה בשוק ההון על פי משרד האוצר, היא "עידוד הצמיחה" ו"הגברת האטרקטיביות של המשק הישראלי". בשל מטרות מוצהרות אלה קוראים באוצר לנבחרי הציבור לאשר את התוכניות באופן מיידי, מבלי לעצור לרגע ולחשוב על הדרך הכלכלית-אידיאולוגית שהביאה אותנו עד הלום.

ראוי להזכיר למקבלי ההחלטות כי הדרך בה הביאו ל"צמיחת המשק" בעשור האחרון - הפחתות מיסים, צמצום הוצאות ממשלה והפרטת שירותים חברתיים, לא שיפרה את חייהם של רוב אזרחי המדינה, ואף תרמה להרחבת הפערים הכלכליים ולקיבועם.

האטרקטיביות של המשק הישראלי אולי גדלה, אבל באיזה מחיר? הפקרת שוק העבודה והשירותים החברתיים, יצירת מאות אלפי עובדים עניים, שירותי חינוך ובריאות ציבוריים ירודים ורשת ביטחון שאינה מספקת כל הגנה מפני פגעי החיים.

יש להזכיר עוד לנבחרי הציבור כי אחריותם מחייבת אותם שלא "להפריד את הפוליטיקה מהכלכלה", כדבריו של בר-און. כלכלה אינה מדע מדויק, וכך או כך, נבחרי הציבור מעצבים אסטרטגיות כלכליות לפי השקפותיהם האידיאולוגיות. התהליכים במשק הישראלי בשני העשורים האחרונים מעידים למי באמת דאגו קובעי המדיניות. רווחתם (או העדרה) של אזרחי ישראל, תעיד אם מקבלי ההחלטות שלנו נוטלים אחריות אמיתית לגורל כולנו, או נותנים תשובות רק ליצחק תשובה, לדנקנר ולאחים עופר.

בספר ויקרא כ"ה נכתב: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמּך וְהֶחֱזַקְת בּו גֵר וְתוֹשָב וָחַי עִמָךְ:" רש"י מלמד אותנו שעדיף להשקיע במניעת העוני מאשר להשקיע בהיחלצות ממנו. והתורה מלמדת אותנו כי יש ליצור הסדרים מוסדיים המתקנים את הכשלים ואת התוצאות הבלתי שוויוניות שיוצר השוק הכלכלי. עקרונות אלו צריכים להיות נר גם לרגלי מקבלי ההחלטות של ימינו, וצר לנו כי לא כך הדבר.

ניצן תנעמי, 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם'