פיטר פן
פיטר האמיל נותר הצעיר המרדן וסתור הבלורית משנות ה-70. למרות שעכשיו היא הלבינה, הקול טיפה צרוד יותר, האנרגיה נשארה אנרגיה צרופה של אמנות טהורה על הבמה
הרגע היפה ביותר בהופעה הוא שלוש שניות של דממה. הן מגיעות בסיומו של השיר "Meanwhile My Mother" שמספר על דעיכתה של אמו הקשישה של פיטר האמיל. המילים הקשות, הצורבות בנשמה, על הזיקנה במלוא אומללותה, מקשות על הקהל להתאושש. דממה באולם. האמיל נשען אחורה על כסא הפסנתר, כמעט נאנח קלות, מתיישר קדימה באחת ומכה בקלידים את האקורדים שפותחים את "Vision", אחד משירי האהבה התמימים והיפים ביותר שלו. כמעט 40 שנה מפרידות בין שני השירים האלה, 40 שנה שמספרות את הסיפור כולו, חוצצות בין הצעיר המאוהב, שמאמין שיוכל לשנות את העולם ולכבוש אותו לבין האמן המבוגר שמודע לחולשותיו ומנסה לפלס את דרכו בעולם משתנה.
האמיל. נותן את הכל (צילומים: דנה קופל)
לפני חודש, ב-5 בנובמבר, ציין האמיל את יום הולדתו ה-60. לקהל אמש ב"רידינג 3" בתל אביב הוא מספר כי "זו ההופעה הראשונה שלי כאזרח ותיק", ובאנגלית יש למילים Senior Citizen משמעות נוספת של קשישות. ועם זאת, הוא מוסיף עם ניצנוץ בעיניו, "I have a great future behind me" (יש לי עתיד גדול - מאחורי). איזה מרחק בין הצעיר ששר על כך שהוא רוצה את "The Future Now", לבין המוזיקאי הבוגר שלמד משהו או שניים על העולם.
האמיל, שיקיים היום (ד') הופעה נוספת, מופיע לבדו, עם פסנתר כנף וגיטרה. מי שכבר היה כאן פעמים רבות בעבר נותן הופעה חמה, הרפתקנית במידה, ששואפת להציג גם חומר חדש יותר, אבל גם לתת לקהל להיאנח בהנאה למשמע לא מעט מהשירים האהובים מהעבר. הוא פותח באחד השירים הקלאסיים של להקתו, Van Der Graaf Generator, בשם "My Room", שנותן לערב כולו טון מלודי ומפויס. בשונה מהופעתו כאן במרכז עינב ב-2001, שהיתה על גבול האוונגארד בשילוב כינור מצווח, הפעם יש להופעה טון אחר. האמיל לא מתבייש לשלוף מהקטלוג שלו לא מעט שירים שהם "קראוד פליזרים" מובהקים.
הנה מגיעה הפריטה העדינה של "Ophelia", והסערה המשתוללת של
במעברים בין השירים, האמיל לוגם מכוס יין אדום ומתבדח: "זה בטח רק יסייע לביצוע". הוא מתנצל, במבוכה בריטית, על כך שלחלק מהשירים הוא נאלץ להשתמש בדפי תווים ותמלילים, ומסביר שהזיכרון בגיל 60, ואחרי כל כך הרבה אלבומים ושירים, זה לא מה שהיה פעם.
שמורת טבע נדירה
מה שכן נותר זהה, הוא האמיל עצמו. הוא עדיין מסתער בחמת זעם על קלידי הפסנתר או מלטף אותם ברכות, הוא חובט בגיטרה באכזריות או פורט בעדינות על המיתרים, הוא שר כנער מקהלה, בקולו הצלול והגבוה וגם צורח את הצרחות הנפלאות שגורמות מן הסתם לשחפים בנמל תל אביב להתעופף בבעתה.
מעברים חדים
הוא נותר אמן שנותן את הכל (והקול) עבור הקהל שלו. פיטר האמיל? לעתים נדמה היה שזה פיטר פן, שנותר הצעיר המרדן וסתור הבלורית משנות ה-70. אלא שעכשיו היא הלבינה, הקול טיפה צרוד יותר, אבל האנרגיה, כמה אנרגיה צרופה של אמנות טהורה על הבמה.
הסיום מתוק מדבש. אחרי השיר שמסיים את הסט, הקלאסיקה "Stranger Still", חוזר האמיל להדרן אחד ("רחמו עלי, יש לי עוד הופעה מחר", הוא מבקש) ומבצע את אחד השירים הנפלאים ביותר שלו, "Modern", יצירה של 7 דקות שכוללת אינספור מעברים מוזיקלים, לחישות וצעקות, ותמליל שהוא בין פסיכדלי לפסיכוטי. הקהל בשלב זה, כבר מאושר, הוא קיבל את שלו.
הצפייה בפיטר האמיל היתה ונותרה מסע ייחודי לשמורת טבע נדירה שכמעט ולא קיימת היום. המסחריות, הבוטות, הצעקנות והפשטנות, שמלוות מוצרים מסחריים מהז'אנר המתקרא כיום "מוזיקה", פשוט לא קיימות אצלו. בעידן שבו הצלחה של מסעות הופעות נמדדת בעיקר בכמות הדולרים שגרפו, האמיל נותר אמן תובעני שגם דורש מהקהל שלו להקשיב, ולא רק לשלם. לא כולם רוצים, לא כולם יכולים. קל יותר להפוך את האוזניים שלנו למוצר צרכני מתכלה, ולמכור אותן בזול לסוחרי מוזיקה ממולחים.
ולכל אלו שהבינו את הפסקה האחרונה והזדהו איתה, לכו להופעה של האמיל היום. ורק תקשיבו.
