דומה שהשיח המדיני והתקוות להנעת תהליך שלום נסתלקו כמעט לחלוטין ממערכת הבחירות הנוכחית. פרשנים רבים מחזקים בניתוחיהם את רוח הנכאים המדינית שפשתה בארץ ואת העדר התקווה, בציינם את כישלון מסמך איילון-נוסייבה, ואת כישלון נסיון המו"מ של אולמרט-אבו מאזן כבסיס לעמדתם. אחדים שוללים אפריורית את יוזמת השלום הערבית וממליצים
להתקדם במסלול הסורי, שהוא הכיוון המבטיח ביותר כעת.
אך יש לראות במסמך יוזמת השלום הערבית את הצעד בונה האמון הדרמטי ביותר שנעשה במרחב מאז ביקורו של סאדאת
בארצנו. לא פחות מכך. איננו קולטים, בייחוד אחרי הפיאסקו של קמפ דיוויד
ושנות הטרור בבתינו, את גודל הצעד שמדינות הליגה הערבית נקטו בהגשת המסמך ושמדינות האיסלאם אשררו בוועידתם בטהראן שנה לאחר מכן. הוא שקול, להבדיל, למסמך רשמי של מדינת ישראל בו היתה מוותרת על אופייה היהודי לשם השגת שלום. לא זו בלבד שהוא לא זכה לתגובה רשמית, הוא אפילו לא עלה לדיון ציבורי ראוי.
המסמך אינו בקשה להתקבל להסתדרות הציונית. גם לא יהיה נכון לומר שכל הנקודות שבו קבילות מבחינתנו. חשיבותו בכך שבניגוד לעמדת הערבים המסורתית לפיה הסכסוך לא ייפתר בהסכם, הרי העמדה הנוכחית מציעה כיוון חדש, אמיתי ופורץ דרך. יש לראותו כהזמנת ישראל להתנהל מול הליגה הערבית במקום, או לפחות בנוסף לפלסטינים, על כל ההשלכות של התנהלות שכזו. תמורת אותם המחירים שנשלם עבור הסכמים נפרדים עם הפלסטינים, הסורים והלבנונים אנו מוזמנים לקבל שלום עם כל מדינות הליגה הערבית.
רובנו בודקים את מסמך היזמה הערבית לשלום אך ורק בעיניים ישראליות, ללא נסיון כנה להעריך את האמור בו מנקודת מבט כלל ערבית רחבה.
אין כוונתי בכך לקבוע שכוונותיהם עדיפות על שלנו, אלא שלטובתנו אנו, עלינו להעריך בצורה הנאמנה ביותר את משמעותו של המסמך, ולפיכך, חובה עלינו להעריך את משמעותו מבחינת העולם הערבי: האם יש בו בכלל קורבן, וכמה דרמטית אם בכלל הצעתם.
ישנם מספר נימוקים למתן אמון במסמך המוצע, למרןת שבמסמכים מקבילים טמונים גם ניסוחים חמורים מבחינת ישראל, הן בהזכרת זכות השיבה,
הן בהעלאת הנושא הגרעיני על הפרק ועוד.
ראשית, עצם תהליך ניסוחו של המסמך לא היה קל כלל ועיקר, כפי שמעיד מרואן מועשר, יוזמו הירדני, הן בהסכמה להשתתפות ביוזמה והן בהסכמה על פרטי הניסוח. חילוקי הדעות לא ירדו לחלוטין מסדר היום.
גם ניסוחו הקפדני מזמין אמון: מצוינת בו הסכנה שבהמשך שפיכות הדמים (עד כה סברנו שרק ישראלים חרדים לאובדן חיי אדם), מודגשת ההכרה כי צעדים צבאיים לא יוליכו עוד לשום פתרון, ישראל אינה "נדרשת לשנות את מדיניותה", כניסוח הערבי המסורתי אלא "מתבקשת לעיין מחדש במדיניותה".
המסמך פונה ישירות לישראלים בקריאה לקבל, לא בלי תנאים, את היוזמה. הוא מציע, לאחר מילוי תנאים קשים אלה, שלום כולל, ביטחון לכל מדינות האזור ויחסים נורמאליים. בניגוד להתייחסויות קודמות לסכסוך כאל "מאבק" שסיומו הכרעת היריב, המסמך משתמש במלה ערבית שפרושה "סכסוך שיש לו פתרון לא הכרעתי בהכרח".
אך הסמן שהוא אולי המשמעותי ביותר הוא שימוש בביטוי קוראני שקורא לנטות לשלום, ומספק בכך בסיס כנגד התנגדויות דתיות אפשריות.
הקורא הקפדן יכול ללמוד כי כל הנושאים שבמסמך פתוחים למו"מ, למרות שברמת ההצהרות מכחישים זאת כל דוברי העולם הערבי. הדבר נכון אפילו באשר לבעיית הפליטים: הליגה מציעה "הסכם צודק ומוסכם" ברוח החלטה 194 (שמשמעותה אף היא נתונה לפולמוס ופרשנויות). ניסוח זה מעניק למעשה זכות וטו לישראל על הצעות שלא ייראו לה. יש לציין ביושר, כי גם בענין זה מקפידים דוברים ערביים שונים לשלול הצהרתית-פומבית הבנה שכזאת.
פעולה במישור הכלל-ערבי לא רק שאינה נוגדת מעשה במסלולים הסורי, הפלסטיני והלבנוני, היא אף מחזקת אותם ואם וכאשר תתרחש, הרי שתכיל אותם. ההעדפה הישראלית המסורתית, ואולי אף המוצדקת לזמנה למו"מ נפרד, אינה מתאימה עוד לתנאים הבינלאומיים שהשתנו.
תמיד טענו שיש להתייחס להצהרות הערבים שהודיעו על כוונות השמדת המדינה ככתבן וכלשונן. למה איפוא לא לקחת סיכון מחושב ולקבל את דבריהם גם כאשר הם מדברים על שלום?
אלעאי אלון הוא פרופסור לאיסלאם באוניברסיטת תל-אביב
