מצעד הימין: חוקי אבל מסריח
בתהלוכת הימין מבקשים הצועדים לכבוש את אום אל פחם ולאיים על תושביה. אולי זה חוקי, אבל זה בטח לא ראוי
הניסיון של קיצונֵי הימין לערוך מצעד באום אל פחם אינו חדש ולצערנו גם אינו ייחודי לישראל. במקומות שונים בעולם איימו בעבר ארגוני ימין קיצוני להפחיד בנוכחותם הכוחנית אזרחים במקומות שונים, החל מבלפאסט באירלנד וכלה בסקוקי, אילינוי. בגרמניה למשל הגביל הפרלמנט בשנת 2005 את תהלוכות הימין הקיצוני ליד אתרי הנצחה רגישים. המסר של אותם צועדים בכל העולם הוא תמיד מסר של שלילת זכויות האזרח של תושבי המקום בו בחרו לצעוד, או אף שלילת עצם קיומם.
במצעדם, כך הם מאמינים, הם כובשים את המקום והופכים אותו לשלהם, תחת בעליו החוקיים הקיימים. אום אל פחם אינה אלא חוליה נוספת בשרשרת הכיבושים הווירטואליים של הימין, בהעמידם פנים כאילו הם עושים זאת "לטובת המדינה".
דא עקא, את אום אל פחם אין צורך לכבוש על מנת להפוך לחלק ממדינת ישראל. היא חלק מן המדינה ותושביה הם אזרחים שווי זכויות בה, למרות שזכויותיהם אינן מתמלאות והם סובלים מאפליה מבנית. משיקולים שונים מנסים צועדי הימין להחריף את המצב. מטרתם היא ליצור פרובוקציה ולהפחיד את תושבי אום אל פחם. שאיפתם היא לעורר שוב ושוב אלימות בין יהודים וערבים בישראל, במיוחד על רקע היחסים המתוחים והנפיצים ממילא. לכן זהו מצעד עוין.
בחירתם של אנשי הימין הקיצוני לצעוד בעיר אינה מקרית. אום אל פחם ואיתה איזור ואדי ערה בכלל, נחשבים לבטן רכה של דימוי היחסים בין יהודים וערבים בישראל. בשנות ה-80 ניסה מאיר כהנא, חבר כנסת באותה עת, להכניס אגרוף בבטן הזאת, אך נבלם על ידי התושבים ועל ידי מאות מפגינים יהודים שהתגייסו למשימה.
מאז התעוררו בספטמבר 1998 אירועי א-רוחה שבמהלכם נפגעו מאות תושבים, ובאירועי אוקטובר 2000 נהרגו שני תושבי אום אל פחם בידי המשטרה. בשנת 2003 נעצרו מנהיגי התנועה האסלאמית, ריצו מספר שנים בבית הכלא בעוון עבירות כלכליות, ולאחר שחרורם הפכו להיות מנהיגי זרם מרכזי בציבור הערבי.
אך כל אלה מחווירים לעומת הנזק המבני שנגרם למדינה ולמושג האזרחות בישראל, מאז הציג ליברמן את תוכניתו לשלול את אזרחותם של תושבי אום אל פחם ולצרפם לרשות הפלסטינית. תכליתה של תוכנית זו היא שלילת הלגיטימיות של אזרחותם של תושבי העיר והמשולש כולו, ויתרה מזאת, גם את זו של אזרחי ישראל הערבים באשר הם. מצעד הקיצונים לא נועד אלא לנפח את הניסיון הזה ואום אל פחם נבחרה לזירה לשם כך.
כמו תהלוכות דומות בעולם, גם זו מנצלת בציניות את עיקרון חופש הביטוי. אך גם אם היא חוקית על פי פסק בג"ץ, היא איננה לגיטימית, משום שהיא מוּנעת משנאה ושואפת לשלילת האחר. לכן המאבק נגד מצעד העוינות הזה, כמו נגד הדומים לו בעולם כולו, הוא אינו אינטרס של תושבי אום אל פחם בלבד. זהו אינטרס של אזרחי ישראל כולם, יהודים וערבים.
אם ידיה של מערכת המשפט קצרו מלפתור את הבעיה, על האזרחים לקבל אחריות ולהגדיר מה לגיטימי ומה לא בחיים דמוקרטיים. שלילת אזרחות ודה-לגיטימציה של אזרחים אינן לגיטימיות.
זוהי קריאה לסולידריות אזרחית: יש לקוות שהציבור הערבי לא ייגרר לאלימות נוכח הפרובוקציה ויגלה אחריות קהילתית. יש לקוות שהציבור היהודי יגלה אחריות ויבטא סולידריות בסוף השבוע הקרוב, כשיגיע בהמוניו לבקר באזור ואדי ערה, להשתתף בחיי התרבות והאמנות ולבקר בגלריות לאמנות, במסלולי הטיולים היפים ועוד. ביקורים אלה יתקבלו ללא ספק בברכה. על האזרחים לדחות את מצעד העוינות על הסף.
עו"ד עלי חיידר ושלום (שולי) דיכטר הם מנכ"לים שותפים של עמותת סיכוי
לפנייה לכתב/ת 
