על מזבח הטלוויזיה

סדרת הריאליטי "האח הגדול", תעשו את עצמכם שאינכם יודעים במה מדובר, מביאה אלינו בערוץ 2 פעמיים בשבוע ובערוץ 20 נון-סטופ, את הקורה בתוך קבוצת אנשים שסגורה בווילה במשך 100 ימים. הפרס למי ששורד אחרון הוא מיליון שקלים. עד כאן העובדות בהכי-קצרה שאני מסוגל.

קפיצה קטנה לחו"ל. סרט תיעודי ששודר ברשת סקיי הבריטית ליווה את מסעו של קרייג אוורט בן ה-59 אל מותו בשתיית רעל בבית חולים בציריך. קרייג היה חולה סופני במחלת ניוון שרירים, הוא הוטס לשוויץ, למקום בו החוק מתיר לבצע המתת חסד, (או למות בכבוד, או לרצוח מתוך רחמים או לחסל חולים סופניים, מה שתבחרו). שם, בצד בני משפחתו האהובים, מוסיקה של בטהובן ואחרי שחתם על כל הטופסולוגיה, הוא לגם מכוס הרעל שהוכנה לבקשתו ועצם את עיניו לנצח. שידורו של הסרט, יותר ממעשה ההתאבדות או ההריגה, עורר סערה גדולה בבריטניה.

אין שום קשר בין שני האירועים. אחד ריאליטי על החיים, והשני ריאליטי-מוות. לא בידור, אלא משהו שהוא בין מסמך אנושי מרתק הדן בסוגיה חשובה לבין סרט סנאף. אני מציע מבט נוסף הקושר

בין יוסי בובליל וחבורתו מ"האח הגדול" שלנו לבין אותו מנוח קרייג אוורט. המשותף לשני השידורים הוא אובדנה המוחלט של האינטימיות.

מות האינטימיות

המחשבה המצויה קובעת שהאינטימיות היא קניינו הפרטי של האדם. ברצותו הוא מרשה לפלוש אליה וברצותו הוא זכאי למנוע מאחרים להיכנס לחייו הפרטיים. על פי טענה זו, אם מישהו מוכן שיצלמו אותו 24 שעות ביממה זו זכותו המלאה במסגרת כללי המשחק שהוא קיבל על עצמו. אם אדם מוכן שמותו יצולם וישודר כדי לקדם המתות חסד או כל רעיון אחר – הרי שגם זו זכותו המלאה. הוא ויתר על הפרטיות, ומי אנחנו שנגיד לו לא. לכל היותר זהו טעם רע.

אני כופר בהנחה הזו. מהרגע שהאינטימיות מופקעת, האינטימיות מפסיקה להיות פרטית והיא הופכת למוצר או מיפגע סביבתי ותרבותי. ממש כשם שאדם המתערטל בפומבי יואשם בסעיף פלילי כלשהו או יישלח להסתכלות. צילום רצוף של אנשים חיים הוא מעשה בעל השלכות מוסריות ותרבותיות. צילום ובעיקר שידור של אדם השותה מרצונו כוס רעל קטלני הוא כבר לא רק מעשה אישי נורא או מעורר חמלה של התאבדות, אלא עניין בעל השלכות מוסריות כבדות משקל. זה שהמתאבד שומע בטהובן ברקע, הופך את המוות לאיזה טיול נחמד ורק מעצים את הבעייתיות שבשידור המעשה. העובדה שהטלוויזיה מייצרת אסתטיקה ומשווקת עידון של המוות לא הופכת את מעשה ההריגה לפחות נורא וליותר מוסרי.

כשאנשים פרטיים לא יודעים לשמור על האינטימיות והפרטיות שלהם, תפקידו של

איש מבוגר או אפילו אח גדול אמיתי למנוע מהם להזיק לעצמם ולחשוף את עצמם בצורה כה קיצונית. זה לא עניין לחוק הפלילי כמובן ואין סיבה לצנזר או למנוע זאת בכפייה, אבל יש מקום בהחלט לדיון בנורמות אתיות ומוסריות. בדיני היהדות למשל, אפילו פושע המוצא להורג אין להלין את נבלתו על העץ..."כי קללת אלוהים תלוי". מסתבר שהזכות לאינטימיות איננה הפקר גם בכיכר העיר.

הוויתור על האינטימיות הוא החטא הגדול ביותר של הטלוויזיה, כיכר העיר של היום. אל תגידו "אז אל תראה", אל תגידו "יש כפתור שאתה יכול ללחוץ עליו אם לא בא לך לצפות". כי הוויכוח איננו מה אנחנו רואים אלא מה אנחנו משדרים. מי שמצלם ומשדר אנשים חיים 24 שעות ביממה ומי שמשדר אדם ההורג את עצמו, פוגע באינטימיות באופן קיצוני, פוגע בצלם האדם. אז מה אם זה מעניין. יוסי בובליל החי כאן, קרייג אוורט המת שם, הם לא גיבורים אלא קורבנות, קורבנות של בחירתם, נפלו על מזבח הטלוויזיה.