דמוקרטיה בכאילו
יש לנו חופש לבחור, אבל המצאי נקבע בחדרים האחוריים, ואף צרכן לא נשאל להעדפותיו. בכלבו לפחות יש שפע ומגוון
המפלגות הקטנות יותר, כגון: ישראל ביתנו, הגימלאים, חד"ש או הבית היהודי - בהן עיקרון ההיכרות האישית הוא רלוונטי וישים; אלו קובעות את רשימות מועמדיהן על פי ועדות מסדרות או מצב רוחם של האדונים ליברמן ואיתן. גם ש"ס ומרצ מסתפקות בקבלת החלטות במעגלים מצומצמים. המפלגות הגדולות יותר מרחיבות אמנם את הרשות לעיצוב הרשימה לכנסת לחבריהן הרשומים. אבל גם אצלן, השפעתו של חבר המפלגה הבודד לעצב ולקבוע את נבחריו העדיפים קטנה עד בטלה. ומה נותר לנו בסופו של דבר מהבחירה הדמוקרטית? גורנישט: מנהיגים במפלגות קטנות, מקורבים במפלגות בינוניות ומאכֶערים וקבלני קולות, שהם עושי דברם של המקורבים והמנהיגים במפלגות הגדולות - כל אלה עושים בקביעת המועמדים כבשלהם.
כך מתייצבות להן על קו הזינוק רשימות מועמדים, שבסידורן הסופי ובשליחתן להתמודדות על קולות הציבור - אין לאותו ציבור יד ורגל. איך אפשר להחליט במי לבחור, כאשר במפלגה אחת אני עשוי לסמפט את מספרים 3 ו-4, אבל יש לי אלרגיה ל-2 ו-5 - ואילו בשנייה אני מעריך מאוד את מספר 1, אבל בז לכל מי שבא אחריו? הפוליטיקה הישראלית מציגה בפנינו אשליה גדולה של דמוקרטיה: יכולת הבחירה בין אפשרויות. אך מהן האפשרויות הללו ומי מעבד אותן? האם כל האפשרויות מוצו, והאם באמת הובאה רשימה זו או אחרת להכרעת הציבור המיועד לבחור אותה? האם יכול קהל של כל מפלגה להתגבר על מארת השיריונים, ההצנחות, הדילים והמחנות, שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה יאמר ציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלהם?
זוהי אשליה הדומה לכזב איגוד המפרסים האמריקני, שמתהדר בסיסמא: "הזכות לבחור". כל צרכן אמריקני, הנכנס לחנות כלבו גדולה, מתמוגג משפע המוצרים שממנו הוא יכול לבחור. אבל שפע זה נגזר מהסחורות שהיצרנים בחרו מטעמיהם שלהם להציב על המדפים באותו שבוע - ולכך אין כל קשר למה שהצרכנים באמת רוצים. החופש לבחור אמנם נתון, אולם המצאי נקבע בחדרים האחוריים, ואף צרכן לא נשאל לעדיפויותיו. כך זה פועל גם בפוליטיקה שלנו - רק בלי השפע.
לכן אין להתפלא על התבטאויות פרשנים פוליטיים, יח"צנים ממפלגות שונות ומקורבים למיניהם, שמיד עם תום הפריימריז והתרגעות מסיבות המנצחים וקינות המנוצחים, מכריזים כי בבחירות הקרובות - לא כל שכן בבחירת השרים לאחריהן - רשימות המועמדים אינן רלוונטיות (זו תמיד המטפורה השחוקה אך הכל-כך מובנת ללב הישראלים). אם כך, לשם מה כל המאמצים, ההבטחות, הפיזוזים וההשקעה המפרכת בבניית הרשימה המזדנבת מאחורי מספר 1? האם המועמד המכובד, שהשתחל למקום עשירי, עשוי לשנות במשהו את תוצאות ליל הבחירות? האם ה"פנים החדשות", שחדרו למקום 14 ברשימה אחרת, יטו את הכף לטובת המפלגה? האם הבוחרים שינהרו (יגררו עצמם) לקלפי ב-10 בפברואר יזכרו בכלל מי ברשימת מפלגתם, או את הסדר בו שובצו המועמדות והמועמדים? לא ולא. אך זוהי טיבה של אשליית הדמוקרטיה: היא מעניקה לאנשים אשליה של עוצמה לקבוע בבחירות אשליה של יציבות פוליטית חדשה.
ד"ר מולי פלג, מומחה לתקשורת פוליטית ויישוב סכסוכים
לפנייה לכתב/ת 
