הגראד יוביל לווינוגרד

במלחמה אין מנצחים, יש רק מפסידים, והמבצע הצבאי שמכוון נגד הפלסטינים ברצועת עזה, ולא נגד החמאס הוא למעשה מלחמה בין אגרופן במשקל כבד לבין יריבו במשקל זבוב. מעצמה צבאית מכל הבחינות, מול ארגון שנלחם לתפיסתו בכיבוש הישראלי, במאבק לגיטימי לפי האמנות הבינלאומיות. גם אם חמאס הוא ארגון טרור שרוצה להשמיד את מדינת ישראל, צריך לעשות את האיזון ולשאול בקול רם: האם אין הבדל עצום בין טרור של ארגון שחרור לאומי איסלאמי לבין טרור של מדינת היהודים?

מספר הקורבנות בעזה עולה בתדירות גבוהה. הלב כואב ודואב על מאות ההרוגים והפצועים. ילדים מפוחדים, רועדים, בוכים ובורחים לשום מקום. ובישראל האופוריה בעיצומה. ריבונו של עולם, אני חושב ביני לביני: מדוע בני עמי צריכים לשלם את מחיר הכניעה של האומה הערבית והאומה המוסלמית, שמתחלקים ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי?

הפגנות ההזדהות של הערבים הפלסטינים בישראל עם אחינו בעזה, הן המינימום שאנו יכולים לעשות. להבדיל, כשהשר הערבי בממשלת ישראל, ג'אלב מג'אדלה, מחרים את ישיבת הממשלה כמחאה על הפעולה בעזה, זה מעורר רק צחוק. אדוני השר, היכן הבושה? עליך להתפטר מיד. הרי צורפת לממשלה בעקבות התפטרותו של השר לשעבר אופיר פינס-פז, שהתנגד לצירופו של מיודענו אביגדור ליברמן. התפטר, מג'אדלה. אולי בני עמך ימחלו לך על הבושה שגרמת להם, כי הצטרפותך לממשלה הייתה שיא האבסורד: יהודי ציוני מתפטר בגלל ליברמן וערבי מצטרף במקומו לממשלה. 

ולמר נתניהו שניצל את הכנסת על מנת להלך עלינו אימים, יש להשיב: איננו מ-פ-ח-ד-י-ם, אל תאיים עלינו, אנחנו בני העם הערבי הפלסטיני, וחובתנו הלאומית להזדהות עם סבלו בכל רמ"ח איברנו. אנו מוכנים לשלם על כך את המחיר. ההפגנות שלנו הן תגובה טבעית של הזדהות קולקטיבית עם קורבנות עמנו. נמשיך להתנגד למדיניות המלחמה של ישראל נגדם, כמובן במסגרת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, ולא נרקוד על הדם, כפי שעשה נתניהו, שכינה אותנו בעבר הלא רחוק פצצה דמוגרפית מתקתקת. נולדנו כאן, ואיננו עוברי אורח או אורחים במולדתנו.  

מגיעה תודה מיוחדת מאוד לישראל: במבצעה זורע ההרס, שגובה מחיר דמים גבוהה, היא חשפה את ערוותם של המנהיגים הערביים המתונים. מצרים, המדינה הגדולה בעולם הערבי, שיתפה עמה פעולה במבצע, וככל שניסיתי לרדת לסוף דעתם של מנהיגי קהיר, נבצר מבינתי להבין היכן הכבוד הערבי? הטבח בעזה חשף את הערבים המתונים, לפי הלקסיקון הישראלי האמריקני. הם בחרו בישראל והאשימו את החמאס. גם יושב ראש הרשות הפלסטינית השתתף במסע הגינוי נגד החמאס. הסולידריות הערבית במיטבה.

כולם חייבים להפנים כי העם הערבי הפלסטיני מתוסכל, מורעב, תחת מצור. שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים מאז אוסלו ועד היום לא הניבו פירות. אדרבא, ההתנחלויות התרחבו, הבנייה בהן בתקופת שלטונם של שני האהודים תפסה תאוצה. מאחז אחד בלתי חוקי לא הורד, למרות שישראל התחייבה לכך קבל עם ועולם באנאפוליס.

כל מי שעיניו בראשו יודע גם יודע, שהמהלומה שספג חמאס לא תביא לחיסולו. זה שבע שנים מנסה ארה"ב לחסל את הטליבאן באפגניסטן. שש שנים מנסים כוחות הכיבוש האמריקניים לחסל את ההתנגדות בעיראק. התוצאות ידועות: היא נכשלה כשלון חרוץ. מליון וחצי אנשים חיים בעזה בצפיפות הכי גדולה בעולם. לפי מספר ההרוגים והפצועים, סביר להניח שכל משפחה עזתית נפגעה מהמתקפה הישראלית חסרת המעצורים. כך מצמיח המבצע הצבאי יותר שונאים, יותר תושבים חדורי מוטיבציה להמשיך ולהיאבק למען שחרור המולדת.

אני קורא את מאמרי הפרשנות בעיתונות הישראלית ולא מאמין. ברק חזר לזירה. לבני מתקדמת בסקרים על חשבון הליכוד. המבצע הצבאי אולי יעניק תנופה למפלגת העבודה המקרטעת. הוא יכול לעזור ללבני, אבל הוא בשום צורה ואופן לא יביא שקט. המאמרים אינם שונים ממה שנכתב בתחילת מלחמת לבנון השנייה. אותם כותבים שעודדו את צה"ל לתקוף, החליפו את עורם במהירות והחלו לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, וכך יהיה גם הפעם לעניות דעתי: עין אחת על הגראד ועין שנייה על וינוגרד. 

זוהיר אנדראוס, מנכ"ל העיתון הערבי-הישראלי "מע-אלחדת'"