שתף קטע נבחר

צילום: AFP

האמנם יזעק חמס?

חמאס בשל להיענות ללא מעט דרישות, אבל על נתיב החימוש לא יוותר. במוקדם או במאוחר, ניאלץ לדבר איתו. ובשקט-בשקט כבר צומח לו "נוער גבעות" פלסטיני. חמאסולוגים מחפשים את תמונת הסיום למלחמת עזה

"חמאס זועק חמס, אבל לא יניף דגל לבן" - זו הערכת המודיעין המעודכנת, שנשמעה השבוע מפיו של ראש אמ"ן. הארגון השולט בעזה, אומרים בצה"ל, הוכה מכה קשה - אבל המלאכה טרם הושלמה. למה ניתן לצפות כ"תמונת סיום" מוצלחת, מבחינת היעדים שהציבה ישראל, למלחמה בעזה?

 

"חמאס אולי יוכל להסכים לפתרון חלקי ולא מספק בציר פילדלפי ובסוגיית המעברים, וכן להגמשה מסוימת בסוגיית גלעד שליט. אבל נדמה לי שלא מעבר לזה", אומר פרופ' שאול משעל מאוניברסיטת תל-אביב, החוקר זה שנים את התנועה הירוקה. להערכתו, חמאס יוכל להתפשר על כך שיוצב כוח רב-לאומי ברצועה, בכסות כזאת או אחרת; יסכים אולי לשילוב כוחות של הרשות הפלסטינית וכוחות רב-לאומיים גם יחד במעברים, ואפילו לא יתנגד לפיקוח מצרי במעברים, גם אם לא יחתום על כך בפומבי. בנושא הנסיגה הישראלית מהרצועה, אפשר שיתפשר על מהלך מדורג במקום מיידי.

 

על ציר פילדלפי, "חמאס לא יתפשר בטרם יבדוק חלופות אחרות להברחות - היכולת לעבוד עם הבדואים בסיני, למשל, או אפשרות לשחד כוחות מצריים, ואולי להבריח דרך הנגב או מעל לפני הקרקע. בכל מקרה, חמאס לא יוכל להתפשר על הברחת הנשק באופן משמעותי, וגם לא בסוגיית המעברים - כולל סחורות ואנשים". כך או כך, פרופ' משעל משוכנע כי הארגון ינסה לתרגם את המהלכים האחרונים להסדר רב-משתתפים, כולל סוריה ואולי גם טורקיה, כדי שיהיה לו על מי להישען: "לעלות ולרדת אפשר מבחינתם רק בסולם הבין-ערבי. ישירות מולנו, הם לא יכולים להתפשר".

 

ד"ר מאיר ליטבק, אף הוא מאוניברסיטת תל-אביב, סבור כי "כוח רב-לאומי הוא בבחינת 'צפרדע', שבחמאס יתקשו לבלוע. מדובר בעיניהם בכובש זר הפוגע בריבונותם. הרי יאמרו להם: אמרתם ששחררתם את הרצועה לפני שלוש שנים מהכיבוש הישראלי - והנה חזר לכאן צבא זר אחר, אז מה עשיתם? מנגד, מבחינה פרקטית, כוח שכזה לא מאיים על תעשיית הברחות הנשק". ביום שאחרי הסבב הנוכחי, סבור ליטבק, "הם יכולים להסכים על הודנה, אולי אפילו לפרק זמן ארוך - אם ישראל חזקה דיה; להסכים לרגיעה כזאת או אחרת, בתנאי שזו לא תכבול את ידיהם. בשום פנים ואופן לא יסכימו לוותר לחלוטין על האופציה הצבאית. זו תהיה תבוסה טוטאלית והתאבדות פוליטית מבחינתם, והם עדיין לא עד כדי כך עם הגב אל הקיר".

 

נוער הגבעות הפלסטיני

האם בכל זאת, בשלב הזה של מבצע "עופרת יצוקה", ישראל יכולה לסמן לעצמה 'וי'? ד"ר ליטבק: "לדעתם הם עדיין לא הגיעו למצב שבו הם צריכים להקריב משהו מהותי. אפשר רק לקוות שעם חמאס יהיה מה שקרה עם חיזבאללה, שאמנם התחזק פוליטית בלבנון, בגלל בעיות במבנה הפוליטי שלה כמדינה, אך מבחינה צבאית - עובדה שהתנער מהרקטות האחרונות שנורו מצפון וטען שידו אינה במעל, והוא אינו מצטרף עתה ללחימה. חמאס אמנם לא ייעלם, אבל אפשר לקוות שגם הוא בעתיד יחשוב שבע פעמים לפני פעולות נוספות".

 

"המטרה שלשמה יצאנו - הרתעה - לא הושגה, כי לא ברור איזה חמאס נקבל אחרי המבצע", סבור פרופ' משעל. "מימין לחמאס כבר צומח מה שאני מכנה 'נוער הגבעות' הפלסטיני, שאולי מאס בחמאס. זהו הדור השלישי והרביעי, שדורש לחימה בכל מצב באופן מתמיד, קבוע, נחרץ ועיקש בישראל ונגד כל ניסיון לוותר שנתפש כחולשה. נגד כל ויתור טריטוריאלי על אדמת הקודש".

 

לטווח הנראה לעין, פרופ' משעל לא אופטימי: "כל ההבנות יעמדו

 על כרעי תרנגולת ויהיו מבוא להתפרצות חדשה. אני מניח שביום שאחרי, הנהגת חמאס תיישר קו לכיוון קיצוני, כי לא תהיה לה ברירה. הם לא יוכלו להודות שעשו טעות". מה בכל זאת אפשר לעשות? "צריך להתעשת, לחזור להיות קצת יצירתיים ולחשוב מחוץ לקופסא - להודות באומץ וביושר שאין מנוס מלדבר עם חמאס, כי הוא בשר מבשרה של החברה הפלסטינית.

 

"מדינת ישראל יודעת שבדרגות אלו ואחרות, היא תצטרך להיפגש איתו בדלת האחורית או פנים אל פנים. ככלל, במסגרת כל הסדר, ישראל תצטרך לדבר עם חמאס. לדעתי יש רק דרך אחת לפרוץ את המעגל - אימוץ יוזמת השלום הערבית. זו הזדמנות פז לישראל לערבב מחדש את הקוביות בזירה המדינית הבינלאומית ולסובב שוב את הגלגל. הבעיה הפלסטינית כבר מזמן הפכה לבעיה אזורית ובינלאומית, ולא רק של ישראל. יוזמת השלום הערבית היא משהו שנמצא על המדף, והגיע הזמן להוריד אותו משם. במצב שכזה, סוריה כבר הודיעה כי היא מחויבת ליוזמה, ואשר לחמאס - אם יישאר משהו ממנו, אני מאמין שהוא לא יוכל ללכת עם איראן, ולמרות עוויתות וקשיים - יצטרף לעגלה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מיכאל קרמר
פרופ' שאול משעל
צילום: מיכאל קרמר
צילום: מיכל ראש בן-עמי, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר מאיר ליטבק
צילום: מיכל ראש בן-עמי, אוניברסיטת תל אביב
מומלצים