הניצחון הוא יתום
בקדימה לא מסתירים את התסכול: אנחת הרווחה של שדרות ואשקלון לא מהדהדת בסקרים. לבני מוכנה לשלוף ציפורניים, ואופוזיציה כבר אינה מילה גסה: "אני לא המלבין של ביבי". ואיך הופך ליברמן לבון-טון של הבחירות?
אם ימשיך להיות נאה בחוץ, אשקלון תהיה מחר מלאה ושוקקת חיים. על שפת הים, בבתי-הקפה, יתרווחו מאות על כיסאות נוחים, ילגמו קפה ובירה, ינסו להיזכר איפה היו בשבוע שעבר, כשהרקטות הפכו את עירם לעיר רפאים. הפוליטיקאים שהיו מעורבים בניהול המלחמה, ומחפשים עכשיו את תמונת הניצחון, יוכלו למצוא אותה במרינה. אלא שבאורח פרדוכסלי, התמונה הזאת לא עושה טוב לקדימה. גם לא למפלגת עבודה.
אולי זה הספק, אולי השקט שעוד לא עוכל, אבל הישראלים לא נוהרים אחרי מי שניהל את המלחמה. עד כדי כך, שבקדימה החלו השבוע כבר לדאוג. ממש לדאוג. אמנם, הסקרים הפנימיים מצביעים על קרב צמוד מול הליכוד. אבל באלה שפורסמו בתקשורת, התמונה שונה. שם ניכרת שחיקה משמעותית בכוחה של קדימה, עם דינמיקה שלילית ברורה ומזיקה.
הקמפיינרים של קדימה שוברים את הראש: מה לעשות, כיצד לפצח את מה שקורה בחברה הישראלית, איך להסביר לציבור שללבני יש - סליחה על הביטוי - את מה שיש לכל גבר. שהיא לא תפחד "להיכנס" בערבים כשצריך. ממש במקביל, הם מכינים תשדירים שיחברו אליה את הציבור רגשית. סכיזופרניה ממש: לא פחות גבר-גבר, לצד "להפשיר את ציפי 2". המבצע הקודם היה בפריימריז מול מופז, אז הגיעו אייל ארד וראובן אדלר למסקנה שהמועמדת נתפשת כגוש קרח מהלך על שתיים. באיחור של שנתיים היא החלה לחבק ולנשק פעילים. זה עבד, לפחות בחלק מהמקרים. כעת ינסו שוב למכור אותה לציבור כאדם. רגיש, סימפטי, נחמד, 'טרנדי'. אם תרצו, כל מה שברק לא.
בינתיים, בזמן שבליכוד ובעבודה החליטו לוותר (לעת עתה) על הקמפיין הנגטיבי, בקדימה דוהרים. בעיקר את ביבי, את אופיו, את סביבתו ומנהיגותו. המשימה לא פשוטה: נתניהו הצליח לבסס את מעמדו הציבורי, ותהליך כרסום הוא איטי וארוך. בקדימה יודעים שאין זמן, אז תוקפים - מכל כיוון ובכל דרך. העיקר לכרסם. לבני עצמה מאותתת שהיא מוכנה להקצין, להכניס את הידיים לג'יפה. אני מכירה את נתניהו, אמרה השבוע, עבדתי איתו. הייתי שם כשהוא רץ לראשות הממשלה. נשארתי לידו גם כשכולם נטשו אותו. האיש פחדן, הססן, מזיע בקבלת החלטות. עכשיו מסתירים אותו, שומרים עליו בצמר גפן. אין לי בעיה לצאת נגדו, לשלוף ציפורניים. העיקר שלא יגידו אחר-כך, במקרה של תבוסה, שזה קרה לה בגלל צדקנות. העיקר שהיא תוכל להסתכל על עצמה ולהגיד, אמרתי הכל.
אבל לראשונה שמעו אותה השבוע מדברת גם על אפשרות של הליכה לאופוזיציה. היא כמובן לא תאמר את זה בפומבי בשלב הזה של הקמפיין, אולם בשיחות עם מקורבים ציינה שהיא לא חוששת מהאופציה הזאת. אני לא בטוחה שאני כל-כך רוצה לשבת בממשלה תחת ביבי, אמרה. החלום הרטוב של כמה אנשים, שתוקם כאן ממשלה שבה ביבי בראש, ברק בביטחון ואני בחוץ - לא בהכרח יתגשם. שישכחו מזה. אני לא מתכוונת להיות המלבין של ביבי, כמו שלא רציתי להיות המלבין של מופז.
ישראל בעלייה
זה כבר לא רק עניין של סקרים: אביגדור ליברמן וישראל ביתנו בעלייה. ליברמן הוא הבון-טון, הטרנד החדש. יותר ויותר מצביעי מרכז פוזלים לעברו, מיואשים מהמציאות הביטחונית. שומעים את זה כמעט בכל מקום: בבתי קפה, בשיחות סלון, בברים ובשיחות ערות סביב שולחנות עמוסים יין אדום. ליברמן הפך בבחירות האלה למפלט האחרון, למקלט הבטוח. מי שלא רוצה את ציפי או לא סובל את ביבי, ונמאס לו להתלבט - חותך לליברמן.
מי שאך לפני כמה שנים היה מוקצה, הפך למנהיגם של אלה שאיבדו כל תקווה או אמונה באפשרות להגיע לשלום או לדבר עם הערבים. המלחמה בעזה החזירה אמנם את תחושת הביטחון בציבור והורידה את מפלס החרדה, אך ליברמן נתפש כמי שיידע לעשות את מה שצריך כדי שלא יפלו פה טילים. מבחינת לבני וברק, אגב, ליברמן הוא אופציה מצוינת לשותפות קואליציונית. שניהם רואים בו איש רציני ומוצאים בספרו פרגמטיות, שהקללות שהוא מטיח בערבים מצליחות להסתיר.
לתחושות בנוגע לצמיחתו של ליברמן יש תימוכין גם במחקרי העומק של המפלגות. בקדימה, למשל, זיהו 15 מנדטים שנעים בחופשיות על ציר המרכז ימין-שמאל. אלה מצביעים קלאסיים של הליכוד, של העבודה ושל קדימה, שלפתע - לא מעט מהם מוותרים על הדילמות ונוחתים אצל איווט. במערכת הפוליטית מעריכים כי הוא יהיה הפתעת הבחירות. שהסקרים, מחמיאים ככל שיהיו, עוד לא מצליחים לנבא נכונה את עתידו.
לפנייה לכתב/ת 
מה שיש לכל גבר-גבר. לבני
צילום: רויטרס
מה שמעבר לקללות. ליברמן
צילום: אביהו שפירא
מומלצים
