מגרש השעשועים של העם היהודי

דכדוך העבדות

פרשת וארא מנקזת את הסיפור המיגע והמעגלי של נסיונות הגאולה; עוד התגלות ועוד מכה ועוד קשיות לב של פרעה וחוזר חלילה. שבע מכות יקבלו המצרים בפרשה ונראה שאין התקדמות. המכות מתגוונות אבל הדפוס של כל השחקנים נשאר קבוע ותקוע, מה שמבטיח חיים רוויי דכדוך וסבל.

יום חמישי בלילה, הפרשה מעייפת ונדמה לי שלא רק אותי. מדוע חייבים להגיע תמיד לקצה, למספר המקודש עשר, מדוע צריך להסתובב כל כך הרבה זמן באותו מקום, באותה תבנית חייים, האם אי אפשר היה לגמור את זה יותר מהר ואלגנטי?

שעשוע הוא עניין לילדים?

'סידור העבודה' שארגן עולם המבוגרים נוקשה ולעיתים אכזרי. תקנון המבוגרים קובע ששעשוע אמיתי, אקטיבי, מושקע ומרוכז בעצמו, הוא עניין לילדים. מבוגרים עובדים, נלחמים, מגדלים ילדים ומביאים פרנסה הביתה. עיקר שעשועם של מבוגרים בני זמנינו הוא פסיבי: צפיה בטלויזיה, ובמירב הליכה לסרט, הצגה או הרצאה.

הזכות לשחק בגן השעשועים, לשכב על השטיח ולסדר מכוניות קטנות בסדר מופתי, או להלביש בובות בשמלות ולסרק את שערן, מסתיימת אי שם במעלה בית הספר היסודי.

וזה לא רק אנחנו, כבר התנ"ך קושר בכמה מקומות את השעשוע, את הנאת המשחק, לעולם הילדים. כך למשל בחזון אחרית ימים של ישעיהו (יא, ח): 'וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן' – כהמשך טבעי להבטחת 'גר זאב עם כבש', נאמר לנו שגם ילד שזה עתה נגמל משדי אמו, ישתעשע בנחשים מפחידים. ועד לאחרית הימים ילדים ישתעשעו באבנים וקוביות, ואנו המבוגרים נלך לעבודה ונשוב עם צאת הלבנה?!

לשחק או למות – זו השאלה

אבל, הפתעה! יש שעשועי מבוגרים. בתנ"ך ובעיקר בספרות חז"ל מבוגרים מוזמנים למגרש שעשועים ענק, מלא פנטזיות וכמעט חסר מעצורים וגבולות. למגרש הזה קוראים – התורה.

בעולמם של חז"ל שעשועי התורה מקבלים מקום שאין שני לו. אנשים מבוגרים ורציניים מקדישים את כל חייהם למשחק יצירתי ופורץ גבולות עם התורה, עם מילים ופעמים רבות אפילו עם הברות ואותיות בודדות. שעות על גבי שעות יכולים חכמינו לשבת ולעסוק ברצינות תהומית בבירור משמעותה של האות ו' או של המילה 'את'. ככה. מבוגרים שלא מוותרים על העונג שבמשחק.

מדרש מרגש המתייחס לפרק שלנו בתהילים מספר כי כבר בגלות מצריים, כשכבדה העבודה על ישראל, הם פתחו מדי שבת את ארגז המשחקים היהודי והשתעשעו בדברי תורה. שעשועים אלו היו להם אויר לנשימה ואפשרות להישרדות ולחיים (מדרש תהלים (בובר) מזמור קיט, לח):

"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי' (תהילים קיט, צב)

אמרו ישראל אלולא תורתך שהיתה עמי והיא שעשועי אז אבדתי בעניי. ... וכן פרעה אומר תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (שמות ה ט).

ספרים היו להם והיו משתעשעים בהם משבת לשבת, לכך נאמר לולי תורתך שעשועי וגו'.

קשה להתעסק עם אנשים שיודעים לשחק

פרעה הבין את שמבינים קברניטי האנושות עד היום, למי שעובד אין זמן להשתעשע. מי שלא משתעשע הוא מכונת עבודה אנושית יעילה ונוחה לשימוש. מי שמשתעשע – עלול חס וחלילה לחשוב בצורה יצירתית ועל כן עלול לייצר מהפכות.

פרעה פוחד ממרידות והוא עושה הכל על מנת לדכא את העברים אבל דבר אחד הוא לא מכיר - את תיבת השעשועים היהודית. ארון קודש קטן ונייד ובו מצויים ספרים (ספרי התורה? ספרים שלפני מתן תורה?) האגדות והחוקים שבספרים המסתוריים עודדו אנשים להשתמש בדמיון החופשי מחוקי העבדות, על מנת לפרש את החיים וגם להפליג מהם אל חיים אחרים, ושוב לפרש את המציאות ושוב להפליג ממנה.

מילים הן מגרש משחקים ששום שליט רודן לא יכול לחמוס – ישרפו את הספרים ותיוותר לה התורה שבעל פה. תמיד נוכל לזכור ולהזכר ותמיד נוכל לייצר תורה שבעל פה, לשחק בה ולהזכיר לעצמינו שבני חורין אנחנו.

העסקה האלהית

הנדיבות של התורה (וגם של אותם ספרים מסתוריים שליוו את אבותינו במצריים) שהיא פתוחה לפרשנויות, שהיא מזמינה את הקוראים לשחק בה. אלהים ידע שהוא מביא אותנו, בני האדם, לעולם לא פשוט לעיכול. הוא ידע שיהיו לנו בחיינו הרבה ימי מצריים בלתי נסבלים. ימים שקשה לפסל אותם, לעכל אותם ולתת להם משמעות אופטימית (או משמעות כלל). אלהים הביא לעולם את המחלה והתרופה כשהן כרוכות זו בזו - משא היומיום ואפשרות המשחק.

הדרך היחידה, אומר לנו אלהים, לשרוד את מבוך העכברים הלא פשוט שטמנתי לכם הוא בשעשוע, שגם אותו אני טמנתי. תרצו – תהיו לעבדים ממושמעים. תרצו – תהיו עבדים חתרנים עם נשמות של בני חורין.

עבדים עם ספרים או עבדים ללא ספרים - יש ימים שנראה שזו העסקה הטובה והרצינית ביותר שיש לחיים להציע.

חברי בבית המדרש של הטוקבקים

האם גם לכם הייתה פעם התורה ל'שעשוע',

לחבל הצלה בתוך חווית מצריים פרטית? ספרו, שתפו גם במצריים וגם בתורה שעזרה. אולי זה יעזור למי שנמצא כרגע במצריים של חייו...

בפרשה הקודמת עסקנו בענייני נשים ואולי זה מה שהביא נשים נוספות לשורותינו. ברוכות הבאות אליאנה, הילה. חדרה. וכל שאר ה'מיילדות'. טוב לראות אותכן כאן (וגור, גורנישט – מה העניינים אתך? אני ממש מתגעגעת)

ולכולכן, ולכולכם חדשים וותיקים: עוד רקע קט אנחנו עם עשרת הדברות ואני רוצה לחגוג את מתן תורה בצוותא – אנא בחרו לכם את ה'דיבר' שלכם, המשמעותי ביותר עבורכם, נמקו בכמה משפטים קצרים ושלחו אלי wg@netvision.net.il עשו זאת עוד השבוע. אתם תכתבו, אני אערוך ונשמח יחד בפרשת יתרו. ואתה, איפקורס, השבוע בית המדרש קרא לך לדגל. רוצים שתיתן פרשה משלך. האמת, גם אני כמהה לשבת 'בסוף שמונה שורות' בבית מדרשך. אנא, צור איתי קשר.