לבני, הפגיני נשיות

מנהלי הקמפיין של קדימה, אייל ארד וראובן אדלר, כשלו במינוף הפוטנציאל העצום של ההזדהות העמוקה של נשים עם ציפי לבני כאשה, והזדהותם של גברים עם "משהו" שנתפש כסיכוי למנהיגות אחרת, שיש בה פחות כוחנות, חומרנות, חמדנות ולוחמנות.

הבחירות הקרובות הן בין ביבי לציפי. הן יבליטו כנראה שני גושים: לאומני-פנאטי-חרדי שבראשו גבר, וגוש חברתי-חופשי-מתון שבראשו אשה.

אחדות מחברותי הפמיניסטיות מסבירות כי לבני לא עשתה למען נשים. ניתן להוסיף שבעניינים מסוימים היא אף פעלה נגדן. כפי שכבר ציינתי בהקשרים אחרים, היא הקימה את ועדת שניט ונתנה לה מנדט לבטל את חזקת הגיל הרך, שמשמעותו פגיעה קשה בנשים ובילדיהן, בפרט מקבוצות מוחלשות. היא גם בחרה להשאיר במפלגתה את חיים רמון, שהורשע בפגיעה מינית.

אך בחינת התנהלותן של הבולטות בחברות הכנסת הפמיניסטיות בהווה ובעבר, תוכיח שכמעט אף אחת מהן לא הייתה נקייה מהעדפת גברים ואף מפגיעה בענייני נשים. מספר דוגמאות: שלי יחימוביץ' העדיפה לתמוך בראובן ריבלין לנשיאות המדינה ולא בקולט אביטל – מועמדת מפלגת העבודה. בימים אלו היא משתלחת באופן מחפיר בלבני כדי להבליט את פטרונה הגבר, שאינו ידוע כפמיניסט דגול אך ידוע כגנרל של מלחמות.

זהבה גלאון ויעל דיין פעלו נגד הקואליציה נגד הפורנוגרפיה, ו"חסכו" לגברים במפלגותיהן את העימות עם ארגוני הנשים והארגונים החברתיים. יעל דיין ולימור לבנת, כל אחת בתקופה אחרת בהתאם למקום מפלגתן בקואליציה או באופוזיציה, פעלו נגד חוק ההפלות. האחת הפגינה נגד ארגוני הנשים שמחו על הכוונה לבטל את ועדות ההפלה בבתי-חולים, והשנייה הצביעה נגד הצעתה של תמר גוז'נסקי להחזיר את הסעיף הסוציאלי לחוק.

גם דוגמאות של חברות כנסת שפעלו נגד חברותיהן בתוך המפלגות בפריימריס הן רבות מאוד. כלומר, אין קושי להאשים נשים במחוייבות לקויה לאינטרסים חברתיים ונשיים. אך הסיכוי למנהיגות של אשה ושותפות נשים, כמו דליה איציק ומרינה סולודקין, מגלם כך נראה לי תקווה להשתלבות ממשית של נשים בשלטון, התחזקות האג'נדה החברתית וערעור המונופול הדתי-חרדי על דיני אישות וכוחו להדיר נשים מהמנהיגות.

הבחירות בארה"ב מדגימות את הבעייתיות בקמפיין של לבני. הרי גם על חולשותיו של ברק אובמה ניתן היה להצביע בקלות. דלות הניסיון שלו בהנהגה פוליטית היא הבולטת והחשובה שבהן. אך המטה שלו השכיל להבין את גודל הפוטנציאל של מועמד שחור בעיני האוכלוסייה השחורה וגם בעיני הלבנה, שראתה בבחירתו תקווה גדולה לאמריקה אחרת. האם אופרה וינפרי, כוכבת הטלוויזיה השחורה שלתמיכתה הייתה השפעה עצומה, התגייסה לתמוך באובמה ולא בהילרי קלינטון, משום שידעה מהן סגולותיו המנהיגותיות העדיפות על אלו של הילרי? ממש לא. היא העדיפה אותו בגלל הזדהותה הנפשית העמוקה ומחויבותה לקבוצת השייכות הכי בסיסית שלה.

כאשר התמודדה יעל גרמן לראשונה על ראשות העיר הרצליה ב-1998, היא לא היססה "להשתמש" בהיותה אשה. היא חילקה בצמתי העיר קלטות שבהן הסבירה את משנתה הפמיניסטית, למשל להקים מינהל נשים אם תיבחר. ואכן, נשים רבות בעיר ומחוץ לה התגייסו לסייע לה. בחירתה הסתייעה בתמיכה זו במידה רבה, כפי שהיא אף מודה. זכיתי להיות עדה למפגש שלה עם נשים חרדיות בעיר, בסיור בין הקלפיות, שאמרו שהצביעו עבורה משום שהיא אשה.

לעומת זאת, איריס אברהם שהייתה מועמדת מובילה ובטוחה לראשות העיר גבעתיים, כשהייתה ראש עיר בפועל, הפסידה את הבחירות בהפרש זעום של כמה מאות קולות, בין השאר משום שמטה הבחירות במפלגת העבודה, ומוטי מורל, מנהל הקמפיין שלה, התכחשו לפוטנציאל של האלקטורט הנשי ולא השכילו להשתמש בזהותה המגדרית.

יובל פרנקל מהמטה טען לאחר הכישלון בסיבוב הראשון: נו, איפה הנשים, למה הן לא תמכו באיריס? הוא כמובן התעלם מהעובדה שה"יתרון המגדרי" שלה הוסתר וכך נמנע הסיכוי שציבור הנשים הרחב יגיב עליו.

עם היוודע תוצאות הבחירות בקדימה, יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת ענק, "מפלגת הנשים": אשה בראשות המפלגה וארבע נשים בעשירייה הראשונה שלה. את מה שהבינו עורכי העיתון לא מבינים או לא רוצים להבין מנהלי הקמפיין של קדימה. אם לבני ומפלגתה רוצות לזכות בראשות הממשלה, עליהן לפטר את שני מנהלי המטה הכושלים שלהן.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים