רגע לפני שנמכור גם את האדמה

בסרט התיעודי "תדע כל אֵם" נראית הפגנה של חיילי מילואים, שמשתתפיה קוראים להתפטרות האחראים למלחמת לבנון – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. לפתע נכנס לתמונה אדם זר, שאינו נמנה עם מארגני ההפגנה, כשהוא קורא בקול "צריך להפריט את חילוץ הנפגעים".

לכאורה מדובר ברעיון מטורף. ברגע הראשון אתה אומר לעצמך שהאיש ירד מהפסים. אבל אחרי שמסכמים מה הופרט ומה יופרט בקרוב, אין מנוס מהמסקנה שהאיש צודק. מדוע שלא יפריטו את חילוץ הנפגעים? מי שיש לו ישלם למחלצים שיצילו את בנו, ומי שאין לו יתנחם באבן שיש קרה.

להפרטה בישראל אין חקיקה מסודרת או נייר ממלכתי כלשהו. כל מה שיש הוא שורה של החלטות ממשלה וכנסת שהתקבלו במשך 22 שנה. לאורך השנים לא התקיים בישראל דיון ציבורי או ממלכתי, ממשלתי או פרלמנטרי, בסוגיות הסבוכות של הפרטת נכסי המדינה והציבור והפרטת השירותים החברתיים.

בג"ץ קבע אמנם שעל הציבור לדון ב"גבולות ההפרטה", אך תהליך ההפרטה - ששינה למעשה את תפקיד המדינה ומערכות כלכליות מרכזיות נוספות כמו ההסתדרות, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בחיי הכלכלה של המדינה מהקצה אל הקצה: שלטון המתאפיין בריכוזיות ובכוח רב העביר חלק מכוחו אל המגזר הפרטי - לא זכה לשיח תקשורתי בולט.

יו"ר הכנסת דליה איציק הבטיחה לקיים דיון כזה, אך אף אחת מהמפלגות שהיו שותפות בשלטון, כולל מרצ ועם אחד, לא ניסתה לאלץ את הממשלה או את הכנסת ללבן את הנושא. את הריק מילאו גופים אזרחיים, עמותות שונות וכמה אנשי תקשורת, שקולם נבלע ברעש הכללי.

היה זה דווקא צדיק בינו, הבעלים של הבנק הבינלאומי הראשון ושל עוד אי-אלו עסקים, שאמר באוגוסט 2006 בראיון ל-ynet: "המדינה לא היתה צריכה למכור את בתי הזיקוק (של אשדוד וחיפה), וגם לא את אל-על, את בזק ואת מגן דוד אדום". בינו, שהראיון איתו נערך יום אחד לאחר שזכה במכרז לרכישת בית הזיקוק של אשדוד, הסביר כי מדובר בענפי תשתית וכי מ"שיקולים ציוניים" אסור שענפים כאלה יהיו בידיים פרטיות.

ההתחלה

את תהליך ההפרטה החל אריאל שרון. בממשלת בגין הועברה ההחלטה למכור את מפעל חיפה כימיקלים לחברו אריה גנגר. לא נערך מכרז; ההתמקחות עם גנגר היתה פושרת והמדינה לא קיבלה את מלוא שוויו של המפעל. מימון הרכישה נעשה באמצעות הבנקים המקומיים, שהעמידו אשראי נדיב לרשות ה"זוכה". את ההלוואה החזיר גנגר מהדיווידנדים שמשך מהחברה, וכך קרה שכעבור שנים אחדות הוא נותר עם מפעל משגשג ללא חובות ובלי שהשקיע בו אגורה מכספו הפרטי.

כל הרעות החולות של ההפרטות העסקיות, להבדיל מהרעות של הפרטת השירותים החברתיים, הופיעו כבר בהפרטה הזאת. המפעל השני שהממשלה מכרה היה חברת הדלק פז ב-1988. הממשלה ירשה את החברה - במקור "שֶל" הבריטית - מידי המנדט הבריטי. גם כאן לא נערך מכרז. חיפשו מקורבים, ומישהו מצא איש עסקים מפוקפק, יהודי מאוסטרליה, שעשה את הונו הראשוני בשוק השחור בגרמניה המערבית שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. לימים עבר לאוסטרליה, וגם שם לא היה חלק מקהילת העסקים המכובדת. מאז עברה החברה ידיים אחדות.

פרשת הקנייה המפורסמת ביותר הקשורה בה היתה רכישתה בידי שני נוכלים פולני - בגשיק וגונשיורובסקי - שגנבו 100 מיליון דולר מהבנק המרכזי של פולין, ברחו לישראל ורכשו את פז במזומן. כיום החברה נמצאת בבעלותו של צדיק בינו, שבנוסף לבנק ועסקים אחרים, בבעלותו היום גם חברת דלק ובית זיקוק.

מפריטים גדולים נוספים בישראל הם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, ההסתדרות הכללית באמצעות חברת העובדים, הקיבוצים והמושבים, העיריות והמועצות המקומיות.

הסוכנות היהודית

הסוכנות היהודית היתה מהראשונים להפריט את נכסיהם. במכירה מזורזת היא מכרה את הכשרת היישוב שהיתה הגוף הכלכלי המרכזי שלה. היא הוקמה בראשית המאה ה-20 כדי לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהכשירן להתיישבות יהודית, ושלטה על נכסים, בתים, קרקעות ושותפויות שונות בכל רחבי הארץ, חלקם במקומות יקרים במיוחד.

לא היתה כל סיבה למכירה פרט להחלטת הנהלת הסוכנות להיפטר מהעסקים שלה. המוכרים לא ידעו מה הם מוכרים - לא נערכה ספירת מלאי ולא נבדקו ארגזי המסמכים. בעקבות המכירה היתה משפחת נמרודי כמעט בן לילה לאחת המשפחות העשירות והחזקות בישראל.

ההסתדרות הציונית

 להסתדרות הציונית היה נכס אחד בלבד: מניית שליטה בבנק לאומי. בנק לאומי היה במשך עשרות שנים הבנק המסחרי הגדול והחשוב בישראל, ושלט בחברת הביטוח מגדל-בניין ובעשרות חברות בתחומי הנדל"ן, התעשייה והמסחר. אבל לאחר הסדר המניות, שבו הולאמו למעשה הבנקים והועברו לניהולה של חברת נכסים מ.י (מדינת ישראל), הפסידה ההסתדרות הציונית את הנכס הכלכלי היחיד שהיה לה והבנק עבר למעשה לבעלותה של ממשלת ישראל.

ההסתדרות הכללית

אחת המפריטות הגדולות במשק היתה ההסתדרות הכללית החדשה בהנהגת חיים רמון. רמון רץ לבחירות בהסתדרות במטרה ברורה לפרק את "חברת העובדים" ולמכור את כל הנכסים העסקיים והפיננסיים של ההסתדרות. הוא הסביר שמטרתו להפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי נטו, ולכן אין ברירה אלא להיפטר מכל הנכסים. לשיטתו, ההסתדרות אינה יכולה להעסיק עובדים ולייצג אותם בעת ובעונה אחת.

הנכס הגדול הראשון היה קונצרן כור. הקונצרן העסיק יותר מ-30 אלף עובדים וכלל יותר מ-220 חברות, והוא נמכר לקבוצת שמרוק האמריקנית לאחר תהליך הבראה קשה ומוצלח ביותר שהנהיג מנכ"ל הקונצרן בני גאון. הגוף הבא שהפריטה ההסתדרות היה חברת שיכון ובינוי, שכללה את החברה המשכנת הגדולה בישראל שיכון עובדים ואת ענק הבנייה סולל בונה. גם כאן לא נערך כל מכרז, והחברה נמכרה לאיש העסקים הישראלי לשעבר תד אריסון. כיום החברה נמצאת בבעלות בתו, שרי אריסון.

במכרז אחר - של נכסים מ.י - זכה תד אריסון בבנק הגדול והחשוב במדינה. בנק הפועלים, שהוקם בשנות ה-20 על ידי ההסתדרות הכללית והיה החלק החשוב ביותר בחברת העובדים, עבר בספטמבר 1997 לידיו של אריסון. ההסתדרות הפסידה למעשה את הבנק עוד ב-1983, כאשר המדינה הצילה את מניות הבנקים - כולל לאומי (ההסתדרות הציונית), הפועלים (ההסתדרות הכללית), דיסקונט (משפחת רקנטי) ומזרחי (הסתדרות הפועל המזרחי) - והלאימה את הבנק מידי חברת העובדים.

ההסתדרות, שנקלעה למצוקה כספית בגלל חיסול לשכת המס של קופת חולים, המשיכה בתהליך של מכירת נכסים והעמידה למכירה את רוב נכסיה ברחבי הארץ: היא מכרה מועצות פועלים ומרכזי תרבות, ואפילו כמעט מכרה את רשת בתי האבות משען. ממש ברגע האחרון נמצא מימון אחר לתשלום משכורות עובדי ההסתדרות, וכך נותרה הרשת בידי ההסתדרות. חברת העובדים קיימת כיום רק כמסגרת, ועוסקת בחיסול האתרים ההסתדרותיים האחרונים שעוד נותרו ושיש להם ערך נדל"ני.

הקיבוצים והמושבים

בתחילת ינואר 2008 נחתמה עסקת מכירת תנובה לידי קרן ההשקעות איפקס (56%) מאיר שמיר (20.6%) והארגונים הכלכליים של הקיבוצים (21.3%).

זהו שיאו של תהליך ההפרטות הנרחב העובר על התנועה הקיבוצית. הקיבוצים עוברים תהליך של הפרטה - מהפרטת חדר האוכל עד תשלום שכר דיפרנציאלי. מבחינתם של חסידי ההפרטה מה שעובר על הקיבוצים הוא ההוכחה הברורה והחד-משמעית לצדקת הדרך של ניהול עסקי באמצעות כוחות השוק. תהליך דומה עבר על המושבים, וניתן לקבוע כיום שהחקלאות השיתופית חוסלה למעשה.

העיריות והמועצות המקומיות

קיים שוני בין העיריות והמועצות המקומיות השונות. החזקות, שאינן זקוקות לעזרה כספית של המדינה, נוהגות בסוגיות ההפרטה על פי ההרכב האישי והפוליטי של נבחריהן. החלשות, הזקוקות לסיוע שוטף של הקופה הציבורית, נכנעות ללא תנאי לתכתיבי האוצר, בדרך כלל באמצעות חשב מלווה ומפקח מטעם החשב הכללי.

ההבדלים הללו בולטים ביחס לסוגיית פינוי האשפה. קיימים הבדלים ביחסן של העיריות לסוגיה הזאת. כך למשל בתל אביב-יפו נעשה פינוי האשפה על ידי עובדי העירייה, ואילו בגבעתיים הוא נעשה באמצעות קבלן פרטי. האוצר מצא שאחד ממוקדי הכוח של ההסתדרות הכללית הוא עובדי התברואה. ולכן, בכל מקום שבו היה יכול לכפות את עמדתו, החלו העיריות להעסיק קבלני ניקיון פרטיים. עובדי אגף התברואה פוטרו, ובכך נוטרל אחד מכלי הנשק החזקים של העובדים ושל ההסתדרות.

אבל בנושא מרכזי אחר, שהציבור עדיין לא חש אותו על בשרו ובכיסו, הפרטת אספקת והובלת המים לבתים, קיימת גישה אחידה. האוצר מחייב את כל הרשויות והעיריות להפריט את מפעלי המים, והעניין נמצא עכשיו בתהליכי ביצוע.

עיריות רבות נוהגות להפריט בפועל חלק ממערכת החינוך בחטיבות הביניים ובתיכונים. התופעה הזאת קיימת בעיקר ביישובים מבוססים מבחינה כלכלית, והיא נעשית באמצעות חוגים, שיעורי עזר, השלמות, טיולים ועוד. האוצר מעודד העסקה ישירה של מורים בתיכונים באמצעות העיריות כדי לנטרל, לעקוף ולרוקן מכוחו את ארגון המורים העל-יסודיים. גם בתחום השירותים החברתיים מתנהלת הפרטה, והיא שונה מאוד מרשות אחת לאחרת. במקומות רבים חדלו העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים להיות עובדי עירייה, והם מועסקים באמצעות עמותות רווחה שונות, ובאמצעות חוזים אישיים.

ממשלת ישראל

אין ספק שהמפריטה הגדולה מכולם היא המדינה, הפועלת באמצעות הממשלה ומשרד האוצר. מאז הפרטתו של מפעל חיפה כימיקלים בשנת 1985 ועד היום הזה הפריטה הממשלה כמעט את כל העסקים, החברות והפעילויות העסקיות שלה. המדינה פועלת במרץ להפריט גם את השירותים החברתיים (חינוך, בריאות, רווחה), ובשוליים יש כבר תחילתה של הפרטה גם בתחומים אחרים. בית סוהר פרטי ראשון נמצא בבנייה ושיטור פרטי בגבולות (מחסומים). בראשון לציון ובשכונות מסוימות, כמו סביון וארסוף, פועלת למעשה משטרה פרטית לכל דבר העוסקת אפילו במניעת פשע.

ההפרטה הממשלתית מתנהלת כאמור באורח מקרי, מפוזר ולא מתוכנן. עם זאת חייבים לזכור שבאגף התקציבים במשרד האוצר, היתה וקיימת עד היום תוכנית עקבית המגובה במשנה סדורה למכירת כל הנכסים והפרטת כל השירותים החברתיים. בראיון שנתן לעיתון ארץ אחרת (גיליון 33) הציג ראש אגף התקציבים לשעבר אורי יוגב את הגיון ההפרטה: "המדינה צריכה רק לקנות שירותים, היא לא צריכה להיות בעלים של שום דבר". בחודש פברואר 2003, עם כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר, הציגו בפניו הפקידים הבכירים באוצר את התוכנית שלהם. נתניהו לא בא עם תוכניות מסודרות ומאורגנות. הוא נתן לתוכניות של האוצר את הגיבוי הפוליטי ואת מערכת ההסברה.

בשנת 1995 חתמו ההסתדרות והממשלה (האוצר) על הסכם דו-צדדי. ההסתדרות הסכימה להעביר את 700 אלף עובדי הסקטור הציבורי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ובתמורה לכך התחייבה המדינה להציל את קרנות הפנסיה הוותיקות, כלומר לדאוג לכך שהפנסיונרים יקבלו פנסיה גם אם הקרן עצמה אינה יכולה לעמוד בהתחייבות שלה.

אבל ב-1996 נערכו בחירות, והממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו בחרה שלא לקיים את חלקה בהסכם. דהיינו: היא לא העמידה משאבים לצורך הנושא. כך קרה גם לממשלות ברק ושרון (הראשונה).

האוצר ביצע, עם זאת, הלאמה אחת – המדינה הלאימה את קרנות הפנסיה הוותיקות (הגרעוניות) והחדשות (הלא גרעוניות) של ההסתדרות. היא מכרה את הקרנות החדשות לחברות הביטוח, ובמקום לשלוח את כספי העמיתים והחוסכים לאג"ח ממשלתי, היא שלחה אותם אל שוק ההון - למניות, לאג"ח הקונצרני ולשוקי הכספים בארץ ובחו"ל, על כל הסכנות הכרוכות בכך.

במארס 2003, עם מינויו של נתניהו לתפקיד שר האוצר, חולל האוצר מהפכה חסרת תקדים, שכללה בין השאר דחיית גיל הפרישה של האזרחים ובמיוחד של האזרחיות, שינוי שיטת חישוב הפנסיה הפוגעת בגימלאים ואי מתן פיצוי בגלל המעבר משיטה לשיטה. אבל עיקר הפגיעה היה בשינוי הכיסוי של החיסכון הפנסיוני.

מאז 1985 ועד היום הופרטו או עומדות להיות מופרטות, כל תעשיות וחברות התשתית של ישראל. חברת התעופה הלאומית אל-על, חברת הטלפון בזק, חברת הספנות צים, מפעלי ים המלח, כימיקלים לישראל, חברות הדלק (פז, סונול ודלק), בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד.

חוץ מבנק לאומי, הופרטו כל הבנקים שנכללו ב"הסדר הבנקים" - בנק איגוד, בנק מזרחי, בנק כללי, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, כולם הופרטו על ידי המדינה. מע"צ הפכה לחברה ממשלתית בדרך להפרטה. כביש מספר 6 נבנה על ידי חברת אפריקה ישראל, הבונה גם את בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל. רשות הדואר הפכה גם היא לחברת הדואר והיא בדרך להפרטה. תה"ל (תכנון המים) הופרט ובקרוב ינסו להפריט את חברת מקורות.

נמל חיפה ונמל אשדוד עברו שינוי מבני, רשות הנמלים בוטלה והנמלים פועלים כיום כיחידות כלכליות ועסקיות עצמאיות. המטרה היא למכור אותם בעתיד לרוכשים פרטיים. אותו גורל ממתין גם לחברת החשמל. בינתיים עוסקים בפיצול החברה כדי למכור אותה בחלקים. מנסים להפריד את ייצור החשמל מההולכה ומהגבייה. האוצר השיג הסכמה של ועד העובדים לשינויים, והפרטת ייצור ואספקת החשמל יצאו למעשה לדרך.

צבא ההפרטה לישראל

על המדף עדיין עומדים כמה ענקים שהמדינה מבקשת למכור. התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית וחלקים מהפעילות הכלכלית של צה"ל. העסק הצה"לי הראשון שהופרט היה השק"ם, וכעת יצטרפו אליו עוד עיסוקים.

בשנים האחרונות הופרטו בחלק מהיחידות שירותי ההסעדה. עם הקמת עיר הבה"דים יתחוללו השינויים האלה: עובדי חברת ניקיון פרטית יחליפו את עובדי הרס"ר. חדרי האוכל, שירותי הכביסה, אחזקת הבסיסים ובית הספר לנהיגה יעברו כולם לידיים פרטיות. העיקרון שנקבע פשוט: "כל פעילות שאינה פוגעת בערכי צה"ל, וניתן להפריט אותה, תעבור לידיים אזרחיות". דברי דן הראל, סגן הרמטכ"ל (לשעבר).

אבל היכן בדיוק עובר הגבול? האם הפרטת חילוץ הנפגעים תפגע בערכים של צה"ל? ומה עם הלחימה עצמה? לא חייבים להביא לוחמים מאוקראינה כדי להפוך את צה"ל לליגיון זרים. כבר היום משרתים בצה"ל חיילים בודדים רבים ממדינות חבר העמים. אפשר להפוך את צה"ל לצבא מקצועי בתשלום בלי לגייס לוחמים ממדינות זרות.

ואם כך, מדוע שנעצור כאן? מדוע שלא נפריט גם את מערכת בתי המשפט ואת משטרת ישראל? ומדוע שלא נצרף אליהם את המתנ"סים ואת בתי החולים, את בתי הספר היסודיים והגנים (המופרטים בחלקם הגדול) ואת הכנסת והממשלה? האם אין בתופעות כאלה הפרטה למעשה של החיים הפוליטיים? עד לא מכבר בחרו בעלי ההון לפעול מאחורי הקלעים, להביא את הפוליטיקאים אל ההחלטות המיטיבות איתם. בימים אלה מתחולל שינוי ובעלי ההון, או לפחות חלק מהם, עוברים לפעילות פוליטית ישירה, בסגנון המוכר של סילביו ברלוסקוני האיטלקי.

"העברנו את השליטה לידי השווקים"

בדצמבר 1999, ביום שישי אחד אפור וגשום, הופיע נגיד בנק ישראל יעקב פרנקל במועדון התעשייתי-מסחרי בתל אביב ונשא דברי סיכום לסיום כהונתו בת שמונה השנים כנגיד. "ההישג הגדול ביותר שלנו", אמר פרנקל, הוא ש"העברנו את השליטה (במשק) מידי הפוליטיקאים לידי השווקים".

מעולם לא נאמרו על ידי גורם כלשהו במערכת הכלכלית של ישראל דברים ברורים וחדים כל כך. זהו במשפט אחד סיכומה של המדיניות הכלכלית-ערכית-חברתית-פוליטית של ישראל מאז מאי 1977.

בתוך 30 שנה עברה ישראל ממציאות של השוויון הכלכלי הגבוה ביותר במערב למציאות של חוסר השיוויון הגדול ביותר. חלק גדול מאוד מהמיליונרים הישראלים המרובים, והתהליך נמשך. אם יחזור נתניהו לכיסא ראש הממשלה, יפריטו סופית גם את האדמה היקרה של ארץ ישראל. משה דיין מכר את הביטחון והערכים לקבלני עפר, נתניהו ימכור את האדמה לספסרי הנדל"ן ולברונים החדשים, אלה שהרצל לחם בהם מלחמת חורמה, אלה המכונים היום אוליגרכים.

לוי מורב הוא עיתונאי ופרשן כלכלי. המאמר פורסם בארץ אחרת , גיליון 43