כותב במקלחת של מלון

"אני שמרן, לא רומנטיקן", מעיד על עצמו דן בניה סרי, כשהוא נשאל על שיטות העבודה שלו. הוא אכן נראה כמו משהו שנשתמר עם הזמן: הוא כותב במחברות עם ספירלה, על גבי פליירים לשרותי אינסטלציה שהוא מקבל בדואר. למעשה, על כל פיסת נייר תועה.

אחר כך הוא מגיש אותן לאשתו החרוצה והנאמנה, הקשר שלו לטכנולוגיה של ההווה, זאת אומרת לתוכנת מעבד תמלילים. כשהוא רואה אחר כך את כל הפתקאות הופכות לקובץ וורד הוא מתפלץ. "זה לא שלי", הוא לפעמים טוען, ואפשר להאמין למי שפיתח יחסים כה מורכבים עם כתב ידו.

בניה סרי הוא לא סופר טיפוסי. בשיחה איתו אפשר להתרשם מהר מאוד שאין עליו שום טיפת אגו.

הוא צנוע, לבבי והוא מדבר בדיוק כפי שהוא כותב: גבוה, עברית עשירה, הומור עם קריצה ומשפטים ארוכים מלאי פיוט. כשהוא מוזג עוד כוס תה הוא אומר על זה: "כשהייתי צעיר מישהו הגדיר אותי בגלל זה כעגנון התימני".

גם את הספר החדש "אדם שב אל ביתו" כתב בניה סרי באותה שיטה: אם זה על אותם פתקים, אם זה בין חדרי הבית המצוחצח והמוקפד, לא רחוק מגבעת התחמושת בירושלים. סרי יוצק את דמויותיו המוקצנות מתוך "טריטוריית הרפאים של הדמיון", כפי שהוא מגדיר זאת, אבל גם מתוך הירושלמיות המוחלטת שלו, והרבה מתוך הזיכרונות מבית ההורים. "במובן מסוים אני כותב עבור אבי, אותו איבדתי כשהייתי בן 11", הוא מסכם.