חוזרת הביתה

ובאופן טבעי, מה שאני מאמינה לאיחוד הלאומי מרחיק אותי מאד מלבחור בהם, ומה שאני לא מאמינה לבית היהודי עושה לי בבטן הרגשה חזקה מאוד שהפעם אין לי ברירה, אלא להצביע להם.

לכתחילה הבחירה שלי היא לא בין פרופ' אריה אלדד לפרופ' הרשקוביץ, אלא בין זבולון אורלב (דווקא) לאילן גילאון. ההצטיינות של ח"כ אורלב בחקיקה חברתית מדברת אלי יותר מאלף מילים מיותרות שהוא אומר עכשיו. הרזומה של פרופ' הרשקוביץ טרם בחירתו ליו"ר המפלגה אמין בעיניי יותר מכל תשדיר, ומגוריו של אלישיב רייכנר בירוחם חשובים לי יותר מהצהרות נאמנות על ארץ ישראל. הבחירה שאני צריכה לעשות, באופן אישי, היא בין המפד"ל החדשה למרצ המתחדשת. וכבר נראה לי, שהמפד"ל החדשה במובנים המשמעותיים לי, יכולה בקלות להיות מרצ המתחדשת. וכל הרציונליזציה הזאת היא רק כדי לבסס את תחושת האין ברירה שבבטן.

ואני לא היחידה

המתלבטת היום בין מפלגה שהיא "הבית" בהרבה מאד מובנים (שפה משותפת, היסטוריה, ערכים, חינוך, תרבות) לבין מפלגה חילונית שמתאימה להשקפות הכלליות שלנו ונותנת לנו הרגשה שאנחנו כבר בוגרים מספיק כדי להעז לשים את מבטחנו במי שאין להם אלוהים. (ומי אין לו אלוהים יותר מהליכוד? ומליברמן?). הדיבור העכשווי בין חובשי הכיפות הסרוגות לסוגיהן (כולל השקופות) הוא בדיוק הדיבור הזה. יכול להיות שהפעם אין ברירה אלא להצביע לבית היהודי?

כל אחד והאין ברירה שלו. והאין ברירה המשותף לנו, הדתיים הלא נורמליים, הוא שאם לא נבחר בבית היהודי, נמצא את עצמנו בכנסת שהאג'נדה הדתית הבלעדית שלה היא אג'נדה חרדית. אפילו אם היא גם לאומית.

לסיום, המלצה לתשדירים בזמן שעוד נותר:

הדתיים הנורמליים

אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק

אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה

אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה...