חטיפה נעימה

כבר בטבילה הראשונה ברור שיש "בשבעה סוגים של עמימות" סיפור ראוי, אבל בעידן העגמומי והנמהר שלנו סופר צריך להצדיק את מספר העמודים הזה (795) בבשורה יוצאת דופן. אחרת ייחשד חלילה בהשחתה מיותרת של יערות גשם רק בגלל שיש לו אגו, זמן פנוי ומו"ל שרוט.

פרלמן. מצדיק את מספר העמודים (צילום: סם גורנר)

אז נתחיל בדרמה: סאם, בנם בן השש של אנה ושל ג'ו גראטי, נחטף מבית הספר בידי מורה מובטל. כעבור שעות אחדות הוא חוזר לבית הוריו ללא פגע. סיימון החוטף הוא אינטלקטואל חובב שירה ואלכוהוליסט חסר-מטרה בחייו החדשים כמקרה סעד, והוא מובל אחר כבוד אל תחנת המשטרה. כולם יכולים לנשום לרווחה? לא. בפירוש לא, כי החטיפה הזאת מנקזת אליה לא רק את סיפורי החיים של המעורבים הישירים, אלא גם את המערך הכלכלי, החברתי והרעיוני שאיפשר אותה.

לא מדובר פה בסיפור אחד: מה שעשה סיימון הוא לא מה שראתה אנג'ליק, זונה של בכירי בורסה וחברה שלו, אבל גם ספקית שירותים לג'ו, אביו של סאם. היא יודעת שסיימון מכור לפנטזיה מהעבר בה אנה היתה חברה שלו. היא לא יודעת איזו פנטזיה אנה בנתה לעצמה אחרי שעזבה אותו, ובחרה לחיות בעושר מוחצן ובלתי מבוסס לצידו של ג'ו, שאנה בכלל היתה הפנטזיה שלו על היחלצות מגורלם של מוחלשי כל העולם.

מבולבלים? גם אנחנו

ומה מבין אלכס קלימה, הגיבור הטראגי המושך בחוטים של כולם, הפסיכיאטר שנקרא להעריך את שפיותו של סיימון? ומה הוא עושה במגבלות ההבנה שלו ובזעם הקדוש, הגדול והמאכל שהוא חש בכל פעם שחיי הכלל מופרטים עוד קצת בידי פוליטיקאים תאבי בצע? ואיך כל זה מתקשר בעצם?

אבל לפני שאנסה להבהיר, הצצה קצרה ליומנו של קלימה, אחד הגיבורים הטראגיים המוצלחים ביותר שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות; "אינני יודע אם המצב זמני או לא, אך זה זמן מה תרבות ה"כל אדם לעצמו" חולשת עלינו ביד כה רמה, עד כי כל אדם המביע דאגה כלשהי לטובת הכלל מופנה לפסיכיאטר. מבחינה רגשית, אנחנו חיים בחשכת צללי עצמנו. תמיד קר לנו, ורוב הזמן איננו יודעים מדוע".

קלימה יודע שעידן הנאורות תם, ועמו גם היכולת לספר דרמה אנושית זעירה: המקורות והמניעים של הדרמות מצויים במקום שהספרות אינה רוצה בדרך כלל להיכנס אליו, במקומם של החיים האזרחיים הנכפים על גיבורים פאסיביים מכוחה של "מדיניות", שאינה אלא אוסף אינטרסים נעדרי מצפון. את אלה, באומץ שיכול לעורר את קנאתם של כותבים רבים מאוד, חושף אליוט פרלמן בצורה יוצאת דופן.

שבע דרכים לספר סיפור

"שבעה סוגי עמימות" הן שבע דרכים לספר את פרשת החטיפה, כמובן, אבל גם את סבך יחסי הניצול המתקיימים בין הדמויות, את החרדה העצומה של העולמות הרופפים שבנו לעצמם ואת טעם המתכת בפה שחש אנאליסט בכיר בבורסה מטורפת.

כמו כן, את ההשפלה של הזונה, את העיוורון של האשה היפה שמאמינה כי הבריכה והבית והמכוניות הנוצצות הן שלה בזכות, את מבטו המוכיח של השופט שלא יודע כלום על כל זה ואת תחושת האסון המתקרבת של הפסיכיאטר.

לכל אחד ניתן קול להוביל בו חלק מן הסיפור, בטכניקה המשלבת את הטריק החביב על ויליאם פוקנר ועל ריונוסוקה אקוטאגאווה, מחברו של "ראשומון"; אצל פוקנר, רומן-הקולות אפשר למחבר לחשוף את קוראיו בין היתר לריבוד החברתי ולנאראטיבים השונים בתכלית של דמויות שבית גידולן שונה. אקוטאגאווה השתמש בנקודות המבט השונות של גיבורי סיפורו כדי ליצור סיפור עמוק ומטריד על הפילוסופיה של הצדק.

לשבור את הגלים

באוקיינוס של מילותיו, במקום שבו כל סופר מצוי רק עם הדים של הספרים שכבר נכתבו, אליוט פרלמן - סופר ועורך דין אוסטרלי, בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה - התמודד עם גלים גבוהים יותר מאלה. הוא התמודד עם מהות הצדק ודרכיו האירוניות, עם השאלה "מה-זאת-אהבה". הוא התמודד עם כליאת רוח הזמן הרעה במלים מבלי להמאיס את עצמך על הקוראים, ועם האפשרות ליצור מתוך הפאסיון החברתי העולה מכל עמוד דרמה ראויה, שאפשר אפילו לתרגם לסרט. האם הוא הצליח?

אינני יודעת אם נותרו כאן די קוראים שמוכנים לצאת להרפתקה הזאת. האורך עלול להרתיע. אנחנו

הרי רוצים את הספרות שלנו מהירה ואפקטיבית ובלתי מהורהרת. כשפרלמן המליץ לכותבים לחשוב על המישהו הזה שזקוק להם כדי לספר את הסיפור, אני מניחה שידע כי רוב צרכני הספרים כבר לא סובלים עמימות. מכל מקום, בי הוא בהחלט מצא את ה"מישהו" שלו.

שבעה סוגי עמימות/ אליוט פרלמן. מאנגלית: יעל סלע, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 795 עמ'