מי שמקשיב למהלומות המילוליות שמחליפים אהוד ברק ובנימין נתניהו, זכה אתמול לכמה רגעי חסד בלתי צפויים: ברק הבטיח לשים
קץ ל"קפיטליזם הטוטאלי" של נתניהו בהיותו הרסני. מטעמו של נתניהו השיב מי שהשיב כי "ממרומי מגדלי אקירוב" אי אפשר לדבר על דברים כאלה.
זה היה רגע נדיר בו אחרון הבוחרים הקשוחים ולמודי הסבל ממנהיגיהם - יכול היה לחייך. איך, איך שניהם צודקים ואיך שניהם עיוורים לגמרי לפער העצום בין תדמיותיהם לבין החלום שהם מנסים לשווק.
נתחיל בברק. מגדלי אקירוב הם בדיוק המקום בו מנצח הקפיטליזם הטוטאלי, והמקום הזה נאה מאד בעיניו. את הונו עשה בהפוגה בין ראשות הממשלה להתמודדות הבאה. הוא הותיר אחריו מפלגת עבודה שסועה, מפורקת ושקועה עד צוואר בחובות, והלך לעשות לביתו במרץ רב.
הוא עשה לביתו גם במלחמת לבנון השניה: כשהבין כי לא יוכל לקבל תפקיד ביצועי נאה למידותיו, בחר פשוט לא להיות כאן. לא מצוקתה האיומה של אוכלוסיה מוחלשת ומופגזת, לא הצורך בתמיכה מוראלית בעורף שהפך לחזית, לא המוניטין שלו שהיה עשוי לסייע בגיוס כספים – שום דבר לא הזיז אותו מפעילותו העסקית חובקת העולם.
בחודשיים האחרונים, במפגן ראווה של סולידריות עם תושבי הדרום, שכרה מדינת ישראל וילה באשקלון עבור אהוד ברק. הוצאות השיפוץ והאבטחה עלו למשלם המסים הישראלי מאות אלפי שקלים. עם תום עופרת יצוקה, חזר ברק למגדלים. קפיטליזם טוטאלי? לא בדיוק: מדובר בעיוורון טוטאלי, כזה שחוטפים כשחיים גבוה, גבוה מעל למציאות הכלכלית של רוב הבוחרים בישראל. עיני אינה צרה בו, אך האפשרות לקבל ממנו הצהרה שכזאת היא אפסית נוכח מעשיו.
ונתניהו, מה יהא על בוחן המציאות שלו? הרי ממרחבי המדשאה בקיסריה, לא רואים טוב יותר מאשר ממרומי המגדלים, ככל שהדברים נוגעים להצלחותיו העצומות-בעיני-עצמו אודות הרפורמה הכלכלית שלו: זו היטיבה עם העשירים וגזלה מן המוחלשים-ממילא את רשת הביטחון הכלכלית שהמדינה, באי רצון בולט, בכל זאת הסכימה להעניק להם.
כשנתניהו זוקף לזכות עצמו את הצמיחה הכלכלית בשנותיו כשר האוצר ולאחר מכן, הוא מתעלם מכך שהיא פרי של תהליכים גלובאליים ולא רק של החלטות ממשלה נועזות שהגה והוביל, בדיוק כפי שמשבר הנוכחי איננו פרי הקפיטליזם הטוטאלי של נתניהו, כפי שברק טוען.
מכל מקום, רק כדי לא לפגוע בתדמית, נודע כי נתניהו גנז בימים האחרונים ספר ובו פירוט של משנתו הכלכלית.
ממרומי המגדלים וממרחבי המדשאה כאחד, בימים שלפני בחירות, אי אפשר לראות אלא את תמונת המציאות של יועצים ורעיונאים. ליותר מזה, מאמינים שני המתכתשים, הבוחר לא זקוק כדי להחליט.
האם נותרו בינינו די בוחרים שיודעים כי במישור הכלכלי הבטחותיהם של השניים גם יחד מנוגדות לחלוטין לאורח חייהם, וגם, איך לומר זאת בעדינות, בלתי ניתנות לביצוע? ב-11 בפברואר נדע.
