שיישארו אבודים

הסדרה האוסטרלית "איים אבודים" נוצרה ב-1975, ועבור דור שלם היתה מזוהה בעיקר עם החופש הגדול. היא שודרה כל יום במשך רוב הקיץ, והיו בה איכויות שלא היו אז בסדרות אחרות. ראשית כל היא היתה הכי חו"לית שאפשר, ועבור הרבה ילדים דאז הציגה לעולם את האהבה הטלוויזיונית האקזוטית הראשונה (סו יינג הסינית).

"איים אבודים". הברירה האיכותית לילדי שנות ה-70

ההפקה היתה מושקעת (ביחס לדור שהפקה מקומית מושקעת הסתכמה מבחינתו ב"בית של פיסטוק") ולמען האמת, עבור ילדים שגדלו אז, לא היו הרבה ברירות אלא לצפות בה. לא היה מחשב, לא היו ערוצים מלבד ערוץ 1, "המידל איסט" ואולי ירדן, וסתם לרדת למטה לשחק בערי פריפריה מסוימות בגוש דן, היה סכנת נפשות.

הישרדות: איי החרדה

סיפור המסגרת הוא כדלקמן: איש עשיר מארגן ספינה עם ילדים מכל העולם וקורא לה "העולם המאוחד" (שגעונות גדלות של עשירים היו משחר ההיסטוריה הטלוויזיונית). היא שטה לה בים, מלאת אחווה וקיטשיות סבנטיזית, עד שהוריקן מפלח לה את הצורה. הילדים בורחים בסירות גומי, אבל חמישה נותרים מאחור, נלחמים בגלים ובבוקר נפלטים לאי מסתורי שקפא בזמן מהמאה ה-18.

דיקטטור מוזר ועוזר אכזר

שולט בו דיקטטור במסיכה בשם "מאסטר קיו". יש לו שלושה עוזרים נבובים שנראים כמו להקת הזי.זי.טופ, והאגדה מספרת שהוא חי כבר 200 שנה בזכות לעיסת עשב כחול ומסתורי, שהוא שולט במזג האוויר, שהמטוסים הספורים בשמיים הם השתקפויות של מצבי הרוח שלו והכי חשוב - אף אחד לא ראה מעולם את פניו.

טוני, מרק, דיוויד, אנה וסו יינג בונים להם מחנה על עץ, מפנטזים על חילוץ ובעיקר עסוקים בלשרוד, בעזרתה האדיבה של יפהפייה מקומית בשם הלן ובעזרת יצור מפוזר בשם ג'רמיה, שנראה כמו מכשף מהאגדות.

האם הסדרה עומדת במבחן הזמן? בוודאי שלא. הדרמות דחוסות מדי, לא מרפות. הדמויות של הגיבורים פלקטיות, והדיאלוגים ששמים להם בפה מגוחכים, צפויים וחסרי כל ייחוד. בנוסף, יש כל מיני חורים לוגיים בתתי הסיפורים, שמתרחשים לצד סיפור המאקרו הגדול.

מנהרת הזמן

בכל אופן, אסור להסתכל ב"איים אבודים" במשקפיים של שנות האלפיים, כי עבור מי שגדל עליה, היא מציפה אותך במקטעים נוסטלגיים, שגורמים לך לאבד כל תפיסה ביקורתית, ולהישטף בקולות, ריחות ופרצופים של התקופה ההיא.

טיפול היפנוטי טלוויזיוני לחזרה אל טראומות הילדות

בתור ילד, היה בסדרה הזו כל מה שעלול להדיר ממך שינה. אלמנט הפחד בה כה חזק, אותן פראזות של קלידים מגיחות שוב ושוב מהעצים כמו ציפורים טורפות. איכשהו, גם בתור מבוגר שבע וציניקן, רגעים של אימה שוב אחזו בי. כנראה שמדובר לא רק בסדרת טלוויזיה, אל בסוג של טיפול היפנוטי אינסטנט, ואולי דרך אולטימטיבית להתחקות אחר הטראומות שעיצבו את ילדותך.

אכן, הסיפור על אדם או קבוצת בני אדם שסערה ימית אדירה קרעה את ספינתם, וגרמה להם להיפלט לאי לא מוכר, סופר הרבה פעמים במסגרת האבולוציה התרבותית שלנו, החל מ"רובינזון קרוזו", דרך "בעל זבוב" ו"להתחיל מחדש" של טום הנקס ועד "אבודים". כל אחד עם הדגשים שלו, עם התובנות שלו, עם האיכויות שלו.

בדרך כלל בוחנים באמצעות הסיפורים האלה את הויטאליות של האדם, את המפגש של הקידמה עם הברבריות, ויוצקים לתוכם אי אילו אלגוריות, חלקן קלישאתיות עד חלחלה, חלקן סתם מוכרות עד זרא. לכאורה, המנטרות שמניעות את האיים האבודים כמו רוח (יותר נכון הוריקן) גבית מתאימות לסבנטיז כפי שהן מתאימות להווה. זה היה גם סוד כוחה של הסדרה, שנסובה על קונספט אוניברסלי על-זמני.

לא לילדים מתחת לגיל 30

בכל אופן, אל תנסו את הדי.וי.די על הילדים של היום, לא בגלל שהסדרות שהם צופים בהן היום הן איכות מזוקקת, אבל בכל זאת היצירה הטלוויזיונית עברה כברת דרך כלשהי. גם אנחנו, מתברר.

הדי.וי.די של "איים אבודים" נועד בעצם לאנשים שחלקם כבר הורים. הוא אמור להיות משב רוח נוסטלגי ומתוק במציאות דחוסת ריאליטי, משבר כלכלי ובכלל, היצע שגולש על גדותיו.

הוא באמת כזה. ברגעים הראשונים, במיוחד כשהשיר המופלא מתנגן (There once was a wealthy man eith a wonderful idea), קשה לעצור את ההתרגשות. בכל זאת, ככל שהסדרה מעמיקה (ומדובר ב-26 פרקים), לאט לאט מתפוגגת לה אותה נוסטלגיה וצפים להם אותם חסרונות ואותם אלמנטים שההוריקן של הזמן העלים, וטוב שכך. לא כל דבר נוסטלגי הוא קאלט. גם השיר המופלא, אחרי האזנה שביעית, מתחיל לעצבן.

"איים אבודים", כל פרקי הסדרה, 650 דקות (NMC United)