הסכם כניעה לחמאס

וינסטון צ'רצ'יל היה זה שהיטיב יותר מכל לבטא את מחירה הכבד והצפוי מראש של התפשרות עם דיקטטורה פנאטית ולוחמנית. בעקבות הצהרתו של צ'מברלין בדבר "השלום לדורות" שהביא ממינכן בשנת 1938, הסכם שהמריץ מאד את תוקפנותו של היטלר, אמר צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". את הדברים ניתן לומר היום באותו אופן על מלחמתה של ישראל בחמאס.

ההסבר לרצף הכישלונות של ישראל, שהחל בנסיגה מלבנון במאי 2000, דרך ההתמודדות הכושלת עם פריצתה של מלחמת הטרור באותה השנה, כישלונות מלחמת לבנון 2, עד לתהדיאה הראשונה ובלימתו של מבצע "עופרת יצוקה" טרם שהשיג את ההישג שחייב היה להשיג, איננו נעוץ ביסודו בחוסר של עוצמה צבאית.

מבצע "חומת מגן" והמיגור בעקבותיו של הטרור שיצא מאיו"ש, הוא היוצא מהכלל המעיד על כך. "חומת מגן" לימד שמה שמנע מישראל מלהשיג הישגים במלחמתה בטרור עד אז לא היה חוסר בעוצמה צבאית או בנחישות ציבורית, אלא חוסר נכונות של ממשלת ישראל דאז, בראשותו של אהוד ברק, לקחת על עצמה סיכון ממשי כלשהו. מכיוון שכך, העדיף ראש הממשלה שכיהן באותו הזמן הפצצת מבנים ריקים על פני לחימה, והפצת הצהרות ריקות מתוכן על פני התמודדות אמיתית.

מה שמתרחש ב"לחימה" מול החמאס בעזה בימים אלה הוא העתק מדוייק של מה שהתרחש טרם "חומת מגן". שוב חוזרים על עצמם איומים ריקים מתוכן, ושוב מוטלות פצצות על מבנים ריקים. תוצאות תפיסה זו בנוגע להפסקת ירי הרקטות יהיו זהות לתוצאות המאבק בטרור בשנת 2000 - אפס.

שני המהלכים הצבאיים שביצע צה"ל תחת הממשלה המוחלפת בימים אלה בצפון בשנת 2006 ובדרום בשנת 2009 הביאו לתוצאות זהות: כפי שהחיזבאללה ממשיך ומתבסס בדרום לבנון לאחר "לבנון 2", כך גם נמשך ביצור השלטון האיראנו-חמאסי בעזה שלאחר "עופרת יצוקה".

היכולת להפיק לקחים איננה שמורה רק לצה"ל כפי שעשה בהצלחה לפחות ברמה הטקטית לאחר מלחמת לבנון 2. במלחמת עזה הבאה, זו שישראל לא תוכל להימנע ממנה, יפגוש צה"ל באויב שהפיק לקחים, והוא מאומן ומאורגן טוב יותר. התוצאה תהיה תשלום כפול ומכופל של נפגעים ונזק בצד הישראלי, מצב שניתן היה למנוע אילו היה מבצע "עופרת יצוקה" מושלם עד למיטוט שלטון החמאס.

כשלי הסכם הפסקת האש הצפויה עם החמאס מתבלטים דווקא לאורו של מבצע "עופרת יצוקה", שאלמלא חולשתה הנוראה של הממשלה הקודמת יכול היה לשנות מהיסוד את המצב בדרום.

בפועל - ישראל הסכימה להפסקת האש מול ארגון הממשיך לקרוא להשמדתה, וזה לאחר שכשלה, לפחות תחת הממשלה הקודמת, בניסיונה לבלום בכוח צבאי את ירי הרקטות מצידו. אל כשל "עופרת יצוקה" יצטרף בקרוב ביזיון שיחרורם של מאות רוצחים, יחד עם פתיחת המעברים מכיוון ישראל. המשמעות של פתיחת המעברים היא אחת - ישראל תמשיך לתחזק מסיבות "הומניטריות" את כוחו של אויבה המר ביותר.

הסכם שיש להתנער ממנו

בראייה היסטורית ארוכת טווח תיחשב תחזוקת הטרור על ידי מי שאותו הטרור מופנה כלפיו לאחד מפרקים היותר משעשעים, או העלובים, בתולדותיה של מדינת ישראל בכלל והלחימה בטרור בפרט.

בניגוד למצב של טרם הסכמה על הפסקת האש, כאשר זו תכנס לתוקף לא תרצה ישראל להיתפס כמי ש"שברה את הכלים" בגין הפרה כלשהי של ההסכם. תחת הממשלה הקודמת למד החמאס שישראל תאפשר לו להפר את הפסקת האש בכל עת שיחפוץ, בתנאי שההפרה תהיה בעוצמה כזו שישראל תוכל לחמוק מחובתה להגן על אזרחיה, משמע - להגיב תגובה נטולת כל מידתיות כלפי כל ירי מעזה.

מי שישלמו את מחיר הפסקת האש במתכונת זו לא יהיו מקורביהם בעלי העסקים הפיננסיים חובקי העולם של השרים וראש הממשלה, אלא שוב תושבי הדרום. אלה ייאלצו לספוג מדי כמה ימים מספר פצצות מרגמה, קסאם אחד או שניים ואף ירי צלפים על חקלאים ליד הגדר.

פרק ואלס הפסקת האש עם החמאס יהפוך בקרוב לפרק נוסף של מחול חרבות עם הארגון. את אותו המחול ניתן היה למנוע אותו אילו ניחנו מקבלי ההחלטות בישראל בתכונות המנהיגות הנדרשות. אך על-פי ההסכם החדש ישראל עומדת לבחור בחרפה ולכן היא תזכה גם במלחמה.

לכשתקום הממשלה החדשה היא חייבת להתנער מכל הסכם או הבנה קודמת עם החמאס, שעליה חתמה קודמתה. על הממשלה החדשה לחזור אל החשיבה הפשוטה שעל פיה חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מול כל איום. הגנה שכזו איננה יכולה להתקיים במתכונת של הפסקות אש שאינן מפסיקות את האש או על יד הפעלת צה"ל למשימות שתוצאתן, כמו ב"עופרת יצוקה", היא אפס שינוי במצב הבטחוני או אף הרעתו.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל