רוצים שיח יהודי? תשלמו

אנחנו, 50 ארגונים ועמותות שנתמכו על ידי קרן משפחת צ'ייס בראשות פמלה וסטנלי צ'ייס, נתכנס היום (ב') במוצאי ט"ו בשבט באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים להוקיר תודה לקרן שאפשרה פעילות אדירה ותרמה לאין שיעור לחברה הישראלית. מקידום מדע ומוזיקה, הגנה על ילדים שהוריהם פגעו בהם, סיוע לספריות ציבוריות, תמיכה באוניברסיטאות ועד לבתי המדרש הפלורליסטיים.

לכל אלה סייעה קרן צ'ייס והתמיכה הכספית והעצה החברית שהוענקה על ידי אנשי הקרן, בראשות אברהם אינפלד, יחסרו לכולנו. אך ערב זה גדול מסכום חלקיו הוא אינו עוסק רק בהוקרה והנצחה, אלא בעיני, כיוזמת האירוע, הוא גם קריאה החוצה: אל דיירי מגדלי אקירוב ושאר שוכני העשירון העליון, אל הכנסת והממשלה שיבחרו מחר, אליך הבוחרת שיודעת למי היא מצביעה, ואליך הבוחר שטרם החלטת, אלינו, אל החברה הישראלית כולה. עד מתי נסתמך על שולחנות נדיבים?

כיצד לא השכלנו למצוא תורם ישראלי, אחד שלמד איתנו בתיכון או מישהי שלמדה עם ההורים באוניברסיטה שיתרום מילגה לסטודנטים מצטיינים במוזיקה? איך אנחנו לא מצאנו בית כנסת או קיבוץ שיאמצו ספריה או מעון לילדים מורחקים מהבית? כיצד קרה שנאלצנו לבקש מאחינו מעבר לים מימון להקמת ספריות ציבוריות? כאשת חינוך אני תוהה לעצמי על המשמעויות החינוכיות והחברתיות של הרחקת הנדבה והצדקה אל מעבר לים. לאילו ערכים של מתן צדקה נחנך את ילדינו? מה תהיה הפרדיגמה של יחסי ישראל תפוצות בעשור הקרוב בו הכסף שלהם לא יענה על הצורך שלנו בקרבתם?

ויותר מהכל מנקרת בי השאלה הבאה: איך קרה שהסכמנו שהשיח על זהותנו היהודית, הישראלית במרחב שבין הים הגדול לירדן, מהחרמון לים-סוף יעשה במימון זר? כיצד בירור זהותנו הצבועה באור התכלת העזה אינה נעשית במימון עצמי?

חוק הקולנוע נחקק ב-1999 ומאז ידע הקולנוע הישראלי הצלחות רבות, האחרונה שבהם היא מועמדותו של "ואלס עם בשיר" לסרט הזר הטוב ביותר בתחרות האוסקר. תארו לעצמכם חוק מקביל. המגדיר מהם בתי מדרש פלורליסטיים, הקובע תקנים, מתווה קוים להקמת מועצה ציבורית, מציג קריטריונים ברורים לתמיכה, מתקציב המדינה, ומעלה למודעות, במין נינוחות שרק נערי האוצר מסוגלים לנסוך, שהנה אנחנו חלק מסל החינוך והתרבות שהמדינה מציעה. שהנה, המדינה מכירה בצורך שיש לחברה הישראלית בשיח יהודי פלורליסטי הבוחן את זהותנו ואת השתקפויותיה. ואיך פתאום בעשר שנים החברה כאן תשתנה, השיח החברתי יהיה עשיר יותר ביצירות אומנות, אוצרות אבודים יהדהדו, ונהיה אור לעצמנו ואולי גם לעמים אחרים.

כן, ככה פתאום יוכלו תשעה-עשר הארגונים החברים ברשת בתי המדרש

שחרטה על דגלה "לכל אדם בכל מקום" לספק מגוון פעילויות בתי מדרש בכל מקום וכל אתר. נוכל ליצור ארועי תרבות ויהדות מעצבים, למשמע מחדש טקסי חיים שאיבדו את משמעותם האישית ולהפוך את השפה היהודית לשפה מקובלת בחברה הישראלית. נוכל ליצור יהדות דמוקרטית, המחנכת לפתיחות לסובלנות לאהבת המקורות והכרתם, לניגוני – בית אבא ולחדשנות יהודית, לצדק חברתי ותיקון עולם.

אז אני, בניגוד לאפרת שפירא-רוזנברג, איני מייחלת ליום בו ישראלים יממנו מוסדות לימוד בארה"ב, אני מציאותית מעט יותר ומציירת בלבי תמונה של קיימות – לא רק אקולוגית אלא גם אידיאולוגית. הגיע הזמן שאת העיסוק המרכזי בזהותנו, הכמעט דתית–מעט מזרחית, חילונית רוב הזמן, דתית לסירוגין, חילוני-פולני, חילוני- מסורתי , חרדית יישוב ישן, ימנית שמאלנית באמצע או בצד, נממן בעצמנו. וביחד עם הוקרת התודה העמוקה למפעל העצום של משפחת קרן צ'ייס, אני מקווה שנשכיל למצוא דרכים נוספות לגיוס כספינו, כאן, בארץ האבות.

שלומית נאור היא סמנכ"ל "מליץ" - המציעה תוכניות חינוכיות בישראל ובעולם, המקדמות מחוייבות לעם היהודי וליחסי ישראל-תפוצות