שתף קטע נבחר

אמרו שיהיה כאן שמח

ביום הבוחר הנוכחי, סוער ואפרורי מתמיד, אריאנה מלמד מזכירה לכם את ספרו של אלחנן לייב לוינסקי, "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי", נעים ומצחיק ואופטימי מאין כמוהו

אז מה יהיה כאן? אם תשאלו סופרים שסיכנו את יוקרתם בטווית עתיד בדיוני למדינת ישראל, יהיה רע. טנקים של פנאטים חמושים עם כיפות סרוגות יעשו את דרכם אל מעוזי השלטון, ורק עין חרוד תישאר חופשית וחילונית (עמוס קינן, הדרך לעין חרוד), אברכי משי ממולחים ייצאו נשק להשמדה המונית לכל דורש, ויקימו כאן גטו משגשג למהדרין (בנימין תמוז, פונדקו של ירמיהו), ירושלים תהפוך לכדור אש גדול (חיים באר ב"עת הזמיר", רק בסוף וברמיזה), ירושלים תהיה זירה של מלחמת עולם אפוקליפטית (אפרת רומן-אשר, "עירשלם"), כולנו נהייה חולים מאוד (חמוטל שבתאי, 2020), צמאים ומבולבלים מאוד, אבל חדורי תקווה שיש כאן מים (אסף גברון, "הידרומניה"). רע, רע לתפארת, עם או בלי בחירות דמוקרטיות.

 

ההתחלה היתה דווקא שונה בתכלית ותמצאו אותה בספר נשכח מלב של אלחנן לייב לוינסקי, לא רק גבינה בולגרית ומכללה, אלא אחד הפובליציסטים המוערכים ביותר בעולם היהודי בימיו של אחד העם, קצת לפני שהרצל גנב לכולם את ההצגה.


הרצל בדרכו לארץ ישראל ב-1898 (צילומים: לע"ם) 

 

ב- 1892, עשור שלם לפני שהרצל כתב את "אלטנוילנד" וחזה שכולנו נחיה כאן בשלום ונדבר גרמנית בביקורינו התכופים באופרה של חיפה, הסתכן לוינסקי בעתידנות פוליטית וחברתית ב"מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי", וביום הבוחר הנוכחי, סוער ואפרורי מתמיד, הוא נעים ומצחיק ומשוב נפש ואופטימי מאין כמוהו.

 

אפשר לקרוא אותו כאן בשלמותו, כפי שראה אור לראשונה ב-1892. הוא לא היה רב מכר כמו "אלטנוילנד", מפני שלוינסקי התעקש לכתוב בעברית בימים שבהם אי אפשר היה למצוא אפילו רחוב אחד של דוברי עברית ילידית – אבל אפשר היה לחלום.

 

וכאן בדיוק מתחיל החלום: במספר שהוא איש צעיר ומאוהב ברעייתו הטריה וגם בלשון המופלאה שקנתה לה חסידים ברחבי הגלובוס והפכה לשפה בינלאומית "עתה שפת עבר, היא לא רק שפה מדוברת בין העברים, אלא כי גם אומות-העולם ילמדו אותה. ובהרבה בתי-ספר לנערים ונערות היא מן הלשונות החיוביות", מצהיר הנשוי הטרי בדרכו ל"תור הזהב" (ירח דבש) בארץ הקודש, אחרי פשרה עם הרעיה: היא רצתה לפריז, והרי "יהודית, בכל פטריוטיותה ואהבתה לשפת עבר ולכל מרום ונשגב, הלא רק אשה היא, ובסתר לבבה נטתה אחרי פריז", והנה, הצליחו להתפשר: קודם ירושלים, אחר כך "בבל החדשה".

 

איך נסעו? יצאו מסוריה, שם היו מורה בגימנסיום העברי ותלמידתו, ועלו על "יהודה המכבי", אניה של חברת אניות החשמל העבריות של יפו, שעוגנת דווקא בעיר הנמל אשדות, כרך ענק שלוינסקי מתמוגג ממנו כך:

 

"העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר ארכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים ולילה כיום יאיר, ומסלת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה את הקצה. הבנינים כולם יפים עד להפליא ויש כאלה שנבנו משיש לבן. מספר תושבי העיר, לפי המספרים האחרונים, יותר ממיליון. חוף האניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיל והמבורג. ביחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט.

 

"כי היהודים, לרגלי מושבם בקרן אזיא ואפריקא וידיעתם את שפת סוריא ומנהגיה ודרכי סוחריה, יובילו את סחר ארץ הקדם לסוריא, וכל אלה דרך אשדות. ותהי אשדות סחר גויים, ובכל יום ויום אניות יוצאות ובאות מיפו לאשדות ומאשדות ליפו, אניות נושאות כל טוב ארץ הקדם וארץ הצפון. ולרגלי מסחרה הגדול פרץ גם עשרה וכבודה ותגדל ותיף עד מאוד. בני אשדות יודעים ומכירים את פעולות היהודים לטובת העיר וערכם למסחרה, ולכבודם קראו את אחד הרחובות היותר גדולים – רחוב יפו, המגרש היותר יפה – מגרש ירושלים, והגן הגדול אשר בתוך העיר – ארץ ישראל".

 

האידיליה נסדקת

מסילת החשמל וה"מגדלים הפורחים", מין כלי תעבורה אויריים לא לגמרי מפותחים, ממשיכים לרתק את המספר ורעייתו הנלבבת, אבל גם מפת הקולינריה הארצישראלית חשובה להם, ובמיוחד היין הנפלא המופק במרתפי היישות היהודית-הציונית, פרי עמלה של תנועת חובבי ציון העולמית.

 

היין המצוין והאוכל המרכז אירופי המוהלל אינם מעיבים על החברה המצויינת, וגיבורינו סועדים יחד עם אנשים ששמותיהם פרופסור יהושע בן נון ואבנר בן נר, שר לגיון צרפתי ואבישי בן צרויה, מצביא איטלקי – לכולם יש שמות תנ"כיים נאים וכולם עד אחד מסכימים שהקהווה (קפה) מעמק השרון ומבקעת הירדן טובים יותר מכל מה שלגמו בארצות ניכר.


רחוב ירושלים ביפו של 1905  

 

התחנה הבאה – יפו. זו שבחזון אלחנן היא כמובן עיר מתוקנת, ירוקה ותעשייתית כאחד, שכל פניה לשלום. "מגרש השלום", "רחבת השלום", "שוקי השלום", כמו שנודעתי אחרי כן יש בכל עיר ועיר, גדולה או קטנה, וגם כפרים ומושבות נקראים בשם שלום, כי השלום "חותמו" של עמנו הוא, שלום בחוץ ושלום בבית.

 

"כי היהודים עם אוהב שלום מעולם, וזה כל חפצו ומגמתו רק לחיות בשלום ובאחוה איש את אחיו ואת יתר העמים... בצל המלך האדיר אשר יחסו בצלו". כאן נסדקת האידיליה לראשונה. המלך האדיר איננו מקומי. קצת ריאליזם לא מזיק ובשנת ת"ת שלו לוינסקי עדיין רואה בדמיונו שלטון נאור של הקיסרות העותמנית.

 

אבל מה זה חשוב אם התרבות פורחת ומלבלבת, כפי שאפשר להיווכח מששת כתבי העת השונים המופיעים ביפו לבדה מדי יום, והם ייחודיים כל כך: " כל אלה הליצנות והרכילות ולשון-הרע ונבול פה, וספורים בדבר מעשי-תעתועים, ושיחות קלות שבין אוהב לאהובתו, ופרטי-כל של משפטים ידועים...בכלל כל ההוללות שעולם הצרפתים מלא מהן, לא תראה ולא תמצא". חדשות דווקא יש: "מעמק נפתלי יודיעו, כי הכינו בעירם שמש אלקטרי. מבני ברק – כי הספיח בשנה הזאת רב מאוד", ובכרמל, תשמחו לשמוע – יש מכרה זהב!

 

אבל עיתונים הם גם מקור לטרנדים אופנתיים, וכך אפשר למצוא מודעות כאלה: "המודה האחרונה בירושלים! במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי-שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. לבושים כאלה על פי הבניה והגזרה ההיא, אפשר להשיג בחנות של בגדי הנשים לשרה בת טובים, רחוב הצפוני מספר כ"ד".

 

ובל נשכח שהכל טוב כל כך. "האויר נקי ממיני מיקרובים ובצילים מזיקים", מתפייט אלחנן. החברה – מסודרת ומתוקנת עד כדי כך שכולם קונים במרכזי קניות גדולים והמכולתניקים הזעירים של הגולה נעלמו לגמרי. מתפרנסים מחקלאות נאורה, בעיקר וחמשת מיליוני התושבים של החברה הנאה הזאת, רובם כפריים יודעי-ספר ואכלנים גדולים, מרוצים עד מאוד. איך לא יהיו?

 

ערבים? יוק

ב"כפר שלום", מושבה חקלאית מפוארת, הכל נעשה בשובה ובנחת ומתוך היכרות מעמיקה עם עושרו התרבותי של המקרא, ורק בשכם מעיבה עננה קטנה על זוהר הזמן, כי בשכם יש גם מבצר. "ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם פנימה, בכל זאת ליתר תוקף ועוז בנו גם מבצרים ומצודות, כי מי יודע מה ילד יום", כותב לוינסקי בחוכמה, אבל אין באמת ממה לחשוש. ערבים? יוק.

 

לא נמצאו כאלה בשכם החדשה. קיומם של מיעוטים מוזכר בספר רק ברמז, ועליהם מאפילים הלאמת הרכוש הציבורי לתועלת הכלל, שירותים רפואיים מתקדמים לכולם, חינוך חינם וכמעט אפס פשיעה. יש שוטרים, אבל הם משועממים נורא.

 

מתישהו, אחרי עוד התפעמויות והמון סימני קריאה, צריך להגיע לירושלים השלווה, ש"אין פרץ וצווחה ברחובותיה" והיא "עיר פרזות" בלי חומה ובלי כל צורך להתגונן, והיא בירתם העולמית של היהודים באשר הם והמרכז התרבותי הגדול ביותר שלהם. נקיה ומצוחצחת, שמחה ומתורבתת, היא ללא ספק היהלום – אבל יש עוד חידושים.

 

כי בים המלח, למשל, הכל פורח בשל "גשם מלאכותי" שלמדו להוריד על ההרים,

מה טוב, אורי וישעי, להיות שם בארץ העברים... מה טוב אם גם אנחנו נדור עמם בירושלים או על גדות הירדן! מה טוב ומה נעים, יפתי תמתי, לשמוע דברים כאלה מפיך! ובינתיים, רק הלב נשאר בארץ העברים.

 

זה היה מעשה תרבותי אמיץ מאין כמוהו: גם לכתוב בעברית וגם להמציא עולם מתוקן, מסודר כל כך ומלא איכרים, שכוחו של לוינסקי, פובליציסט ולא סופר בדיוני, לא עמד לו כדי לבנות דמויות מתקבלות על הדעת או עלילה כלשהי. זהו מסע של מלים ונאומים שהמקומיים נושאים בפני התייר תאב הדעת והחף מכל ביקורת, זהו מסע גילוי של זהב האוריינטליזם במיטבו.

 

אז מה אם ההסדרים הפוליטיים קצת מעומעמים, וריבונות –אין, ושוויון בין המינים –יוק, וערבים – התאדו: העיקר הוא נצחונה הגדול, המופתי כל כך של השפה העברית. ביום הבוחר, חלומו האמיץ של לוינסקי הוא טריוויה של פתקים, אבל גם אוצר של ספרות ועיתונות ומוזיקה וטלוויזיה ומגדלים פורחים שכולם, כולם בעברית. במובן זה לבדו, חזונו של לוינסקי חשוב ומחמם את הלב יותר מכל קהווה בעמק השרון או שמש אלקטרי חדש בעמק נפתלי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עליית הנוער
צילום: לע"מ
הגיעו באניות
צילום: לע"מ
לאתר ההטבות
מומלצים