לילי, גלי לי

אלוהים אוהב את קרידנס קלירווטר ריבייבל. או ככה לפחות חושבת לילי אלן באלבום החדש שלה. אלן, נסיכת הפופ המתוקה, מוציאה אלבום שני ומשמח לגלות שלמרות הנסיקה המטאורית, היא מצליחה לשמר את נקודת הראות המתריסה, המצחיקה והמטופשת לעתים שאפיינה את "Alright, Still". בהתחשב בעובדה שסינגל הבכורה מהאלבום החדש, "The Fear", נכנס היישר למקום הראשון במצעד בבריטניה, נראה שהיא מצליחה לשמר גם את רמת הפופולריות.

אלן. נערת הפוסטר, במלוא מובן המילה (צילומים: Gettyimages) 

לילי אלן בת ה-23, פופסטאר של העידן החדש, כבר הפכה לנערת הפוסטר של צעירות בריטניה: היא מעצבת בגדים בליין מקורי שלה ומדווחת בטוויטר מה היא אוכלת בארוחת בוקר. אז איך זה שהיא מצליחה איפה שקייט נאש נכשלה וקייטי פרי (אותה אלן מכנה "הגירסה האמריקנית שלי") כל כך מתאמצת?

אולי אלה המילים, שלעולם אינן עמוקות, אך הן מצליחות גם כך לגעת לעיתים בגאוניות ("החיים עוסקים בכוכבי קולנוע ופחות באמהות", "אני נשק לצריכה המונית"). או שמשהו בתדמית הצבעונית כל כך לא מאיים, שקשה שלא לחבב אותה. מעריצים צעירים יותר אולי עשויים להסמיק מהשימוש שלה בקללות ובשיר שלה על חבר שסובל משפיכה מוקדמת ולא דואג שהיא תקבל את גמולה ("אני מרגישה מרומה, ביליתי שעות בלרדת לו"), אבל סביר להניח שבנות העשרים-פלוס יצליחו למצוא נקודת הזדהות.

תדמית צבעונית. גירסת הסימפסונז ללילי אלן

ואולי בכלל אלה המלודיות המתוקות, שמחפות לעתים על מילים אכזריות מאוד. "Fuck You", למשל, מתחבא תחת מנגינה עולצת היישר מ"רחוב סומסום". "He Wasn't There", שיר מאשים על אביה ושלל הדרכים בהן הפך אותה דפוקה, מזווג דווקא ללחן ג'אזי קברטי נוסח שנות הארבעים.

האמת, יש מעט התחזות בתדמיתה של אלן כבחורה מהדלת ממול. בכל זאת, היא גדלה בתוך הברנז'ה הלונדונית (אביה הוא השחקן קית' אלן, ששיחק בין השאר ב"טריינספוטינג" ובקליפ "Country House" של בלר והסנדק שלה היה ג'ו סטראמר המנוח מה"קלאש"), מה שוודאי לא הזיק כשניסתה לטפס מעלה מגיל כל כך צעיר.

ובכל זאת, שינוי הסטטוס שלה, מצעירה מבטיחה לצעירה אולטרה-מצליחה (שסבלה בשנה שעברה מהפלה טבעית שזכתה לכותרות) שלא יוצאת מעיני הפפראצי, הביא איתו כמה אבחנות מפוכחות. האלבום נפתח בשיר "Everyone's At It", עוסק בעובדה שכולם מסביב עושים סמים. על הקושי בהיותה כוכבת שיוצאת לסיבובי הופעות היא מקוננת בשיר "Chinese": היא חשה מנותקת מהבית, מתגעגעת, וכל מה שבא לה הוא להישאר בבית עם טייק אווי ממסעדה סינית.

עם זאת, מבטה על העולם והאקטואליה נותר ילדותי משהו: הביקורת שלה על ג'ורג' בוש היא "לך תזדיין. אתה רוצה שנצא למלחמה. אתה כבר במלחמה, כי אנשים כמוך צריך להרוג". על היהלומים שהיא רוצה, היא אומרת "שמעתי שאנשים נהרגים בחיפושים אחריהם". גם השיר על אלוהים שצוטט בפתיחה ("Him") יכול להתפרש כמחשבותיה של ילדה קטנה: "כשהוא מביט בנו,  אני תוהה מה הוא רואה... נראה לכם שהוא תפרן או מבוסס כלכלית?".

הבחורה מהבית ממול? לא בדיוק

למרות כישורי הכתיבה וההלחנה שלה ושל שותפה לעשייה, גרג קרסטין (מארק רונסון נעדר מכאן, למרבה הצער), השיר היפה ביותר באלבום, "Who'd Have Known" דווקא שואל את הפזמון מהשיר "Shine" של טייק דאט מ-2007. השיר מספר על הנינוחות שבמעבר מדייטינג לזוגיות ("האם אתה שלי? כי אני אצלך כל הזמן, רואה טלוויזיה, שותה יין, מי היה מאמין?").

אם התוצאה, אחרי כל כך הרבה לילות שתויים במועדוני לילה, הופעות אורח נוצצות בפרמיירות והופעות בטובי פסטיבלי הרוק, היא אלבום שני חמוד אך עם זאת מפוכח, כדאי לחכות לזה הבא.

לילי אלן, It's Not Me, It's You, הליקון