מקדם הדאווין

ארבעה גלגלים והגה, מנוע חבוי ומרכב נוצץ משטיפה של שישי אחר-הצהריים. אם הייתי מנסה לחשוב על המושגים באופן מדעי, הסבר מסודר על משמעות המילים היה כמעט בלתי אפשרי. אבל גם אם הייתי אירופאי או אמריקני, אני מניח שלנתח את משמעותם היה רחוק שנות אור מהמציאות הישראלית.
לשמחתי (גם אם לפעמים לא ממש) אני ישראלי. נולדתי כאן, עשיתי צבא, נשמתי את עשן האוטובוסים, עמדתי באותו פקק כמו כולכם, ספגתי את אותן קללות והמצאתי כמה תוך כדי תנועה. עם הבסיס הזה אני מנסה לחשוב ולהגיד מה אותם ארבעה גלגלים עושים לי כישראלי, פשוט כי זה חשוב לי, אכפת לי, מפריע לי מאד. גם לכם, אני מאמין.

מעטים מול רבים

ב-1990, מעט לפני הטילים שנחתו כאן ברעש גדול, החליט משה קצב - היום הנשיא, אז שר התחבורה, לשנות את לוחיות הרישוי. לא עוד שתי ספרות אחרונות המציינות את שנת הייצור, אלא מספר רגיל בלי תופעות לוואי של סטטוס - לכאורה. הרעיון מאחורי השינוי היה לנסות ולהפסיק את המירוץ לקנית רכב חדש: השכן קנה 88', אני ארכוש 89' ואשחרר ממנו את כל מלאי הקנאה המציק.
כמו תמיד, ובהתאם למדיניות "הראש היהודי ימציא לנו וגו'", מתברר שמי שהיה באמת מודאג משנת הייצור, מצא דרכים מגוונות להתגבר על כך. שלא להזכיר את המורכבים באמת, האמונים על נוסחאות מתמטיות מסובכות, בעזרתן ידעו לציין את צבע הרכב, מקום ההרכבה של מאפרות הפלסטיק מאחור ועוד.
גם אם נוותר לרגע, מטעמי נוחות בלבד, על עניין הגודל החשוב כל-כך לבני עמנו מימין ומשמאל, יש לנו קשר אינטימי, סבוך ולא כל-כך ברור עם המכונית שלנו. כמי שאוהב מאד מכוניות, קרה לי כבר כמה פעמים בחיים שחישבתי היטב עלויות של ריבית חריגה ותשואה ריאלית על מכירת אימי הורתי, רק בגלל שראיתי פורשה בוקסטר קורעת את הכביש.
כאותו אחד, אני לא חושב שזה נגמר בזה. אני לא חושב שאנשים מעדיפים לגור בדירת שני חדרים עם ארבעה ילדים ולשייט בנינוחות במרצדס נוצצת, רק משום שזה נראה יותר טוב, רק בגלל שהצבע השחור והעור הבהיר על המושבים עושה אותנו מצליחים ויכולים.
אולי זה משהו אצלנו במנטליות. תחושת דוד וגולית, הקטנים שמנצחים את הגדולים. מנצחים ברמזור או מנצחים במלחמה - ממש לא משנה. אבל זה שם, עם סגולה או לא. ועזבו לרגע את המציאות הברורה. למשל זו שמראה לפי כל פרמטר כמעט שאנחנו כבר לא ממש קטנים, ולמעשה הכי גדולים באיזור - טכנולוגית, כלכלית וצבאית. אז אולי אנחנו קטנים דווקא מבפנים, עמוק עמוק במסתרי ה-DNA. רוצים להראות לכולם שאנחנו יכולים. הרי אם יכולתי לשנע את הבית הפרטי שלי על 11 חדריו - הייתי מראה לכל בעל GTI באיזור מי באמת יותר חזק - גם אם אני נוסע בחיפושית.
אם זה היה נגמר רק בקנית הרכב, מילא. אבל אם זה ממשיך לאנשים שחייבים להראות מה האוטו החדש יודע לעשות גם ברחוב המשיק לבית-ספר יסודי, זה כבר בלתי נתפס. מאות הרוגים ועשרות-אלפי פצועים בשנה, זה אמור לדגדג למישהו. זה אמור להשאיר שריטות עמוקות במוחו של כל בן-זונה שנסע פעם במהירות מוגזמת ומופרזת בעליל באיזור השולל זאת מכל טעם שניתן להעלות על הדעת. אותו שמוק שבכה ודאי, ממש כמוני, כשחייל נוסף נהרג בלבנון.
הם נעלמים שם על הכביש, ונראה שלאף אחד לא ממש אכפת. העניין הוא שמחר זה יקרה אצלכם, 100% סטטיסטיקה אצלכם בבית, סטטיסטיקה שאומרת שגם פצוע קל הוא לפעמים קטוע רגל...

קחו את זה איתכם

אז גם לי זה עדיין קורה. הוא יוצא החוצה, הדאווין, עושה את שלו וחוזר במהירות לחליפה השמרנית של הבחור הרציני והשקול. אני עדיין עובד על זה וחושב שגם אתם צריכים. קחו את הדברים לאן שתרצו. למדינה הזו שמספיק חזקה גם בלי לעשות שרירים. שיכולה להגיד, עכשיו אנחנו נמנעים כי אנחנו מספיק חזקים לספוג ולהמשיך הלאה, לעתיד יותר טוב; לצבא הזה, שהוא צבא הגנה לישראל ולא צבא התקפה; לעם הזה, שיכול להירגע מעט, אחרי 50 שנה.
קחו את זה אליכם, אל הכביש. לבחור שממש צריך לפנות שמאלה ברמזור, ואם תאפשרו לו - לא יקרה כלום למוטת האיבר שלכם. לאלה שמעדיפים לנסוע במאזדה לאנטיס אוטומטית ולקנות עוד חדר בבית. לאלה שמעדיפים לנסוע לאט למרות הצפצופים שלכם, כי יורד גשם. לאלה שלא רוצים לשמוע את המוסיקה שלכם מתחת לבית לפנות בוקר, גם אם קניתם מערכת ב-30,000 שקל וויתרתם על כל דבר חשוב אחר בחיים.
קחו את זה איתכם פנימה ותפסיקו לרוץ, כי אמנם בארץ הפלאות עליסה אמרה שצריך לרוץ מהר רק כדי להישאר במקום, אבל אצלנו אפשר להירגע, אפילו רצוי.
קחו את מקדם הדאווין ותדחפו אותו...