קנה אותם בזול, בקריית שמונה

לפני מספר חודשים קראתי כיצד העברת חלק ניכר מהייצור של חברת "לגו" לארצות מתפתחות העשירה את הבעלים, בשעה שמחירי המוצר עצמו בשוק האירופאי לא ירדו. בעלי "לגו" לא הפסידו גם בשעה שייצרו בדנמרק והעסיקו פועלים בשכר הוגן, כשהייצור עצמו נעשה תחת תקנים מחמירים של בטיחות, גהות ואיכות סביבה. הפיתוי של הגדלת הרווח לבעלים פי כמה וכמה היא שעמדה לנגד עיני בעלי החברה, לא מניעת הפסדים. בעולם השלישי השכר נמוך וחוקי איכות סביבה ובטיחות אינם קיימים.

בכל העולם מתרחש תהליך כזה, שבו עובדים מאורגנים במקומות עבודה מסודרים, ירוקים ובטוחים מאבדים את מקומות עבודתם, לא בשל חוסר יעילות ולא בגלל הפסדים אלא בשם התאווה הבלתי מרוסנת של בעלים לעוד ועוד רווחים. עובדים מסורים שעבדו בשביל חלק מזערי מרווחי העסקים להם הקדישו את חייהם, הולכים הביתה. התעשייה עוברת לארצות בהן לא שכר עבודה, לא תקנות איכות סביבה ולא חוקי בטיחות יפריעו לבעלים למקסם את הרווח.

גם לקריית שמונה הגיעה הגלובליזציה. עוד מפעל נסגר, ולא בגלל שעובדיו עצלנים. לא בגלל שהמדינה לא השקיעה במשך שנים במענקים והטבות מס לבעלים. תאוות הבצע מכה שוב וללשכת האבטלה והסעד של העיר קשת היום יצטרפו עוד כמה עשרות מובטלים. אך מחירי הגרביים בישראל לא ירדו כתוצאה מהוזלת עלות ייצורם. לעומת זאת, סביר להניח שהבעלים יוכל לגרוף עוד רווח לכיסו.

העובדים מקריית שמונה יילכו הביתה, כיוון שבמדינה אחרת יחכו לו עובדים-עבדים ששכר המינימום הישראלי הוא בלתי נתפס מבחינתם. שם גם יחכו לו מענקים ממשלתיים וכמובן גם מציאות שבה התקנות והחוקים שעניינם שמירה על איכות הסביבה הם בבחינת בל יימצא.

הגלובליזציה לא מתרחשת מטעמי פילנתרופיה. שום בעל הון לא מעביר מפעל ממדינה למדינה משום שהוא רוצה לספק עבודה ופרנסה לעניי העולם השלישי. הם מעבירים מפעלים למדינות מתפתחות מאותה סיבה שהעבירו בעבר מפעלים לפריפריה: יכולת למקסם את רווחיהם בסיוע המדינה ועל חשבון העובדים.

כל עוד הבעלות על מפעלים תהיה נתונה לחוקי הג'ונגל של השוק החופשי, ללא הגנה על הזכות לעבודה, ללא הבטחת חלק הוגן מהרווח לעובדים שבזיעת אפם מעניקים חיים למפעל, אין שום דרך להבטיח עבודה ופרנסה לעובדים, לא בישראל ולא בשום מקום אחר.

עוד כמה שנים, ינדוד מן הסתם המפעל ממדינת עולם שלישי אחת לאחרת כי שוב יתאפשר לגרוף רווחים גדולים יותר במקום חדש. מעיר לעיר, ממדינה למדינה, נודדת לה התעשייה שכל מטרתה היא עוד ועוד רווח לבעלי ההון.

הגיע הזמן להבין שללא מעורבות ממשלתית חזקה בצורת הבטחת קיומם של מפעלים תמורת מענקים, הבטחת שותפות העובדים בניהול וברווחים, קניסת בעלי מפעלים על סגירתם ללא הוכחת הפסדים וללא הוכחה שהם לא רק משכו דיווידנדים אלא גם השאירו חלק מההון הנצבר בקרנות מיוחדות לימי צרה, אין עתיד לתעשייה בישראל.

הגלובליזציה אינה קללה ואינה גזירת גורל. מדינה וחברה צריכות לפעול כדי למנוע אובדן מקומות עבודה. כשכל בעל מפעל יידע שיציאתו ממנו עשויה להעמידו במצב שבו המדינה תעביר אותו לבעלות העובדים, והוא יוכל להתחרות בו, אפשר יהיה למנוע את בריחת התעשייה מישראל.

המדינה לא יכולה ולא צריכה להיות הגורם היחיד במאבק על קיום תעשייה בישראל. חרם צרכנים על תוצרת של חברות שברחו לעולם השלישי בשביל למקסם את רווחיהם על חשבון העובדים והסביבה יכול להיות כלי רב עוצמה במאבק על שימור מקומות העובדה של עובדים בישראל. אני לא אקנה יותר גרביים של החברות המעורבות בחיסול מקורות הפרנסה של עובדי קריית שמונה גם אם אני אצטרך לשלם יותר עבורם.  הגיע הזמן לצאת מהאדישות. הגיע הזמן להיאבק על האינטרס של החברה כולה נגד עוד ועוד רווחים של בעלי הון פרטיים. אפשר להתחיל בגרביים.

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית