החתונה בקפריסין. תביאו צ'ק
כולם מדברים על "ברית הזוגיות", אבל האם באמת מלחמת העולם בין הדתיים לחילונים על חתונה אזרחית בארץ נחוצה למסורבי הנישואין? אריאנה מלמד מציעה לאמץ פיתרון פרקטי
הויכוח הזה יפה כל כך בתיאוריה, עד שהמשתתפים בו נצמדים אליו באדיקות מזה שנים רבות, רבות מדי. מצד אחד, אבירי זכויות האזרח מזדעקים על חוסר האפשרות של כל אזרחי ישראל להתחתן בה, באשר היא תיאוקרטיה הלכתית חשוכה שמכירה רק בנישואין דתיים, ורק בין בני דת אחת, ורק באמצעות סוכני התיאוקרטיה.
מצד שני, עומדים יראי השמיים ומזהירים כי השמיים הללו, לא פחות מזה, יפלו עלינו ועל כל בית ישראל אם חלילה יותר כאן למישהו להינשא על פי בחירתו בדרך המקובלת ברוב המדינות בעולם, ובאמצע שוכן הפלונטר הכי מורכב שיצרנו לעצמנו, החיבור הרעיל והממאיר בין דת למדינה. כה גדול הפלונטר, עד כי שני הצדדים לא רואים שרוב רובה של הבעיה הוא מדומה כבר זמן רב.
בתיאוריה, מספרם של מסורבי-הנישואין-בישראל צריך להדאיג עד מאוד את אבירי הזכויות, ומספרם העולה של המסרבים לה
ינשא בישראל כי נמאס להם ככה, צריך להדאיג אף הוא, אם מישהו מוכן להוסיף את הדאגה המיותרת הזאת לסדר היום העמוס ממילא באסונות ובחרדות מפני אסונות. אבל אפשר גם אחרת, ודי בקלות.
אם מתבוננים לרגע מבעד לפלונטר – ולשני הצדדים קשה לעשות כן משום ששניהם מאוהבים בו – מגלים שאפשר גם אחרת. הנה הצעה.
לראשונה נדרש רוב חילוני בכנסת להחלת ברית הזוגיות על כולם. זה לא יקרה בדורנו, למרות שזהו הפתרון הערכי והנאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועמים רבים וטובים משתמשים בו בהצלחה. כולם מתחתנים בטקס אזרחי, שיוצר זכויות וחובות בעיני המדינה, ומי שרוצה גם בברכת השמיים, יקבל אותה בטקס דתי נפרד. אלגנטי, שוויוני, נאור – ומתכון בטוח למלחמת עולם שלישית בין דתיים לחילונים.
אבל האם המלחמה באמת נחוצה למסורבי הנישואין, להבדיל מן העובדה שהיא ממילא נערכת על גבם? הרי למדינת ישראל אין כל בעיה כרגע להכיר בתקפותם של נישואין אזרחיים שהתקיימו לא הרחק ממנה, למשל באי הנלבב והנאור קפריסין. שם, בעבור חופן דולרים, ישיאו אנשים פנויים שמציגים תמצית רישום ממשרד הפנים מתורגמת יפה ליוונית. שם לא יודעים מיהו יהודי, שם יודעים שבני אדם הם בני חורין להינשא זה לזה על פי בחירתו של הלב, ובתנאי שהם גבר ואשה. גם לנאורות הקפריסאית יש גבול.
יש כמובן אופציות נוספות, ומסורבי הנישואין המקומיים מכירים אותן היטב. כולן יקרות יותר מן ההליך הקפריסאי, אבל חלק נכבד מהן מוכר על ידי מדינת ישראל על דרך הרישום בתעודת הזהות. וזה מה שחשוב כאן באמת, אם רוצים לתרגם "זכויות אזרח" לפרקטיקה
שבה המדינה מעניקה הטבות (וגם מטילה מגבלות) לבני זוג הנשואים זה לזה.
אף אחד מחברי הכנסת עם המגבעות והכיפות והחרדה לגורלנו וכו' אינו יכול למנוע את המשך ההסדר הזה לאורך זמן, ובמקרים בהם ניסו פקידי רישום להתעמר באזרחים דרך ההסדר, בסופו של דבר ניצחה השפיות הפרקטית. מה בדיוק מונע ממנה להמשיך ולנצח עכשיו? משחקי כבוד של ליברמן? זעקות של אלי ישי?
לאבירי הזכויות שזועקים על קיפוחם ("המשווע") של אזרחים שלא יכולים להינשא בישראל ונאלצים לחרף את נפשם בעליה למטוס ובדקלום באנגלית בפני ראש עירית לרנקה, צריך לומר שהם צודקים. יש לתקן את האפליה הנוראה מייד, ואפשר לעשות את זה בהשתתפות המדינה במימון עלותם של נישואים כאלה לזוגות שאינם יכולים להינשא כאן על פי הכרתם החילונית או צו מצפונם הבינ-דתי או בגלל ש "לעזאזל הדתיים האלה".
זה – בניכוי אגרת רישום נישואין ותעודת רווקות – צריך להיות הפתרון הטכני הנכון לשעה זאת, לגבי רוב הזוגות: פתרון מהותי, בהתחשב בגודל הפלונטר, לא יימצא בשנים הקרובות, ובינתיים הלא צריך להתחתן. אז מנסיון – בלרנקה זה יותר מצחיק.
