האיום הטג'יקי מעבר לפינה

למרות הסכסוך הבלתי נגמר בין ישראל והעם הפלסטיני, ולמרות המצב הכלכלי והחברתי הקטסטרופלי, יש מי שמתעקשים להתמקד באיום האיראני - האיום "הקיומי האסטרטגי" שהחליף את האיום העיראקי מאז נפילת סדאם חוסיין. מתברר כי אנחנו מאויימים קיומית על ידי מדינה שאמנם אינה גובלת בה, אולם מטרה אחת להנהגתה: השמדתה של ישראל.

חוסר האחריות של מי שעוסקים באיום האיראני כאילו אין בלתו, הוא רב. הרי איראן אינה האיום היחיד על קיומה של המדינה. הרחק הרחק במרכז אסיה, ישנה עוד מדינה שרוב אוכלוסייתה נמנת עם קבוצת העמים הדוברת פרסית. כן כן, אי שם אחרי אפגניסטן ואוזבקיסטן שוכנת המדינה הטומנת בעצם קיומה את האיום הקיומי הבא על ישראל: טג'יקיסטן.

למה להמתין כמו מיטב הפרשנים הביטחוניים עד כיבושה של איראן בידי ארצות הברית או עד נפילת משטר האייטולות מבית? הטג'יקים, עם איראני ומוסלמי, הם האיום הבא על ישראל, שנמצאת באיום תמידי. אם לא האיראנים אז הטג'יקים, אם לא הטג'קים אז הפקיסטנים, ואם לא הם אז האויגורים (קבוצה אתנית מוסלמית במערב סין). האיום מתרחק מזרחה, רק האוטונומיה היהודית של בירוביז'אן אינה עוינת לישראל (בינתיים).

הגיע הזמן שמדינת ישראל תחדל לחפש הרחק מהבית את הסיבות להנצחת מצב החירום המתמיד בו חיים אזרחיה. הגיע הזמן שגם הפרשנים חובבי הדחלילים הקיומיים המאיימים על מדינת ישראל יפסיקו להיות חלק ממערך תעמולה ביטחוניסטי ויתחילו לעשות עבודה עיתונאית אמיתית.

ב-88 השנים שעברו מאז מאורעות תרפ"א, שמסמלות את תחילת הסכסוך המזויין בין יהודים וערבים במזרח התיכון, דרך מלחמת העצמאות ועד היום, נתונים אזרחי ישראל בתחושה של איום קיומי. אלא שלמעט מספר תאריכים עליהם ניתן להתווכח כמו 25 במאי 1948, יום התקדמות השיא של צבאות ערב לתוך ישראל במלחמת השחרור, קשה לומר שאי פעם היה באמת איום קיומי על ישראל, במציאות ולא רק בכותרות העיתונים. אויבים מושבעים לכאורה שביקשו שוב ושוב להשמיד את ישראל בנאומים פומביים (נאצר, סדאם, עראפת) או שחסרו את היכולת לעשות זאת, או שניהלו איתה בסתר משאים ומתנים. כל הרטוריקה הריקה שלהם, בדומה לזאת בה עושים שימוש תדיר בישראל כום, הייתה להג רב ותו לא.

מי שרוצה לחסל באבחת חרב את האיום האיראני ואת האיומים הדמיוניים הבאים שכבר מוכנים בקנה למקרה שאיראן כבר לא תהיה איום ונצטרך דחליל אחר בשביל להצדיק את תחושת המצור החביבה עלינו, ולהצדיק את תקציב הביטחון המנופח, מן הראוי שיתעלה מעל תעמולת הפאניקה, מעל הלהג הבלתי פוסק על עוד איום קיומי לכאורה כמו הנשק הלא קונבנציונאלי של סדאם או האמנה הפלסטינית.

מה שמאיים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא המשך הכיבוש בגדה והמצור על הרצועה, המשבר הכלכלי והאבטלה הגואה, חוסר הצדק החלוקתי, קשרי הון ושלטון, שנאת האחר והזר בחברה הישראלית.

קל מאוד להעצים איומים דמיוניים, קל מאוד להפחיד את הציבור. הרבה יותר קשה להלאים מפעל שסגירתו תמיט חורבן על עיר ענייה בפריפריה. או להוציא כמה עשרות מיליוני שקלים לשם העברת מפעל משליטתם של בעלים כושלים לידי עובדיו.

הגיעה העת לרדת מפסגת האשליות הביטחוניות אל הקרקע הבוערת של חורבן כלכלי המאיים על השכירים. במקום להשתמש בדחלילי פחד איראניים, טג'יקים ואחרים, יש להודות שהאיומים הקיומיים שגרמה הכלכלה הניאו-ליברלית בדמות פערים הולכים וגדלים, אבטלה ועוני, הם האיום עמו יש להתמודד היום. 

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית