אומנות הרפואה

אם תשאלו את פרופ’ אלכסנדר פיש, מרצה בכיר בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון ומנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה במרכז הרפואי סורוקה, הוא יאמר שכל נושא האבחון הוא תורת אומנות הרפואה: ”מהרגע שבו אדם מגיע לרופא ומדווח על תסמינים, מתחיל לפעול מנגנון משומן של בדיקות ובירורים שמטרתו לאתר את שורש הבעיה שממנה סובל המטופל”, הוא מסביר. ”מנגנון זה עובר דרך שלוש תחנות מרכזיות: הראשונה מתחילה בתשאול מעמיק של הרופא (אנמנזה). 90% מהאבחנה ניתנים לזיהוי כבר מסיפור המטופל. בתחנה השנייה עוברים בדיקה גופנית (כמו לחץ דם, דופק, א.ק.ג) שמוסיפה אחוזים ספורים לידע שהתקבל מהתשאול, והתחנה שלישית היא בדיקות עזר, כמו צילומים ובדיקות מעבדה, שמשלימים את התמונה”.

”שלוש התחנות האלה מביאות את הרופא לאבחנה מבדלת שזו רשימה של מחלות או מצבים שבאים בחשבון בשלב הראשוני של הבירור. אם למשל, המטופל סובל משיעול וקצת חום ונזלת, המחשבה הראשונית שמדובר בהתקררות ולא שיש כאן רמז למחלה נסתרת. אם המחלה אינה חולפת כעבור שבוע כצפוי משפעת או מהצטננות פשוטה, מתחילים לחשוב על אפשרויות אחרות”.

”הנטייה של הרופא היא לעשות באמצעי האבחנה שימוש מושכל, ולא לשלוח כל אדם שסובל מכאב בטן או מכאב גב לבדיקת CT. עד שלא באים לידי ביטוי רוב המאפיינים של מחלה מסוימת, אין סיבה לשלוח את המטופל לבדיקות לא נעימות, לחשוף אותו לקרינה מיותרת ולגרום לו לאובדן ימי עבודה”.