פמיניסטיות, רדו אל העם

יום האשה חל השנה בסמיכות לפתיחת מושב הכנסת ה-18, הכנסת שהתברכה במספר הח"כיות הגבוה אי פעם. ולאחר 35 שנה, שוב עומדת אשה בראש המפלגה הגדולה ביותר. כשלוקחים בחשבון שנשיאת בית המשפט העליון גם היא אשה וכי זכינו גם לאשה בתפקיד יו"ר הכנסת, הרי שארגוני הנשים יכולים לטפוח לעצמם על השכם: הם הצליחו להחדיר נשים לרוב מוקדי הכוח וההשפעה. אבל האם הצליחו להשפיע על חייה של "האשה ברחוב"?

עיקר המאמץ של הארגונים מתרכז במשרות הבכירות ביותר. מינוי אשה לנשיאה (קמפיין למען קולט אביטל), לראשות ממשלה (הקמפיין למען לבני) לדירקטוריונים או לאיזו ועדה נחשבת. לעיתים רחוקות אם בכלל נשמע אותן נלחמות על הצבת נשים כאחראיות משמרת, כמנהלות פס ייצור, או אפילו לדרג הביניים של השירות הציבורי.

הגישה הזו הופכת אותן לרלוונטיות רק עבור חלק מצומצם מאוכלוסיית הנשים, אותו חלק שיזכה להתמודד על תפקידים מסוג זה.

הסיבה נעוצה אולי ברקע של הפעילות עצמן. כמעט כולן שייכות למעמד סוציו-אקונומי גבוה, עוסקות במקצועות חופשיים ובעלות השקפה פוליטית זהה. אותו מיעוט מצומצם שסוג התפקידים הנ"ל רלוונטי לגביו, הוא כמעט כל המאה אחוז כשמדובר בהנהגת ארגוני הנשים.

יש שיטענו שהצבת נשים בעמדות בכירות תביא לכך שהן יקדמו את ענייני הנשים, מה שממילא יביא לשיפור מצבן הכללי של נשים. אך טענה זו אינה יכולה לעמוד כאשר אותן נשים שמגיעות לעמדות האלה ממשיכות לדאוג משם בעיקר לעצמן ולאג'נדות שלהן.

כך היה במלחמה האחרונה, כשארגוני הנשים הקדישו את כל המשאבים שלהן להפגנות פציפיסטיות נגד המלחמה, ובאותה שעה נשות הפריפריה הדרומית ברחו מקסאמים ונאלצו ללדת על מיטות מאולתרות בחדר האוכל של בית חולים קפלן, מה שלא זכה לבדל של התייחסות מצדן.

כמי שפעלה למען חקיקה להפעלת תוכנית מגירה למיגור אונס במועדונים, אוכל להעיד כי שדולת הנשים והוועדה למעמד האשה בלשכת עורכי הדין אף סירבו לקדם את החוק, בטענה שהארגונים שלהן מחוייבים קודם כל לקידום נשים לתפקידים בכירים בדירקטוריונים ובחברות ממשלתיות.

לא ברור מתי איבד הפמיניזם הישראלי את הפן האידיאולוגי והחליט להשקיע את מרצו בעסקנות, ואיך היטשטשו הגבולות בין השאיפה האישית והדעה הפרטית לבין הצרכים האמיתיים של אוכלוסיית הנשים. הגיעו הדברים למדרגה חדשה בבחירות האחרונות כאשר כל מיני שועות עולם קראו להצביע ל"קדימה" כי בראשה עומדת אשה.

בהתאם לחובת הגילוי הנאות היה עליהן לדווח לנשות ישראל שהן תומכות של קדימה עוד מהתקופה שהעמידה בראשה גבר, בשם אהוד אולמרט. מן הראוי היה ליידע את הבוחרות הפוטנציאליות, שהעומדת בראש "קדימה", ציפי לבני, מעולם לא פעלה למען זכויות הנשים ושיש ח"כים גברים, כמו אבשלום וילן וגדעון סער שיזמו ופעלו למען מעמד האשה הרבה יותר ממנה.

עידודן להצביע "קדימה" סחף גם מצביעות ממרצ, מה שהביא לדחיקתה של זהבה גלאון מחוץ לכנסת – וזה האובדן הגדול באמת. גלאון הייתה ח"כית בעלת מחוייבות אמיתית לזכויות נשים, הרבה יותר מלבני, שנראה כי מחוייבותה למעמד האשה מסתכמת במחוייבותה לעצמה.

זה לא היה הדבר היחיד שהעסקניות הפמיניסטיות דרשו מהנשים להקריב על מזבח הפוליטיקה. עצם דרישתן מנשות ישראל להצביע ל"קדימה" כעדר צאן מגדרי, היה למעשה זלזול בוטה ביותר באינטליגנציה הנשית. מה הדבר הבא שיידרשו מאיתנו? להצביע לברבי או לאוליב-אויל אם יתמודדו על ראשות הממשלה? חשיבה כל כך חד ממדית, להצביע עבור מישהי רק כי היא אשה, במציאות כל כך מורכבת כמו זו הישראלית, היא הוצאת שם רע לשיקול הדעת הנשי דווקא על ידי אלה שמתיימרות לייצגו בכבוד. 

תמר הר-פז, נשות הליכוד