שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילדים קוראים ספרים? אם סומכים עליהם
    מה עושים כשלא מאמינים שילדים יקראו ספרים? דוחפים להם יחד עם הספר מתנה קטנה, פיצוי. רינת פרימו מצאה שלושה ספרי ילדים מצוינים, שכנראה עדיין מאמינים שילדים יכולים לקרוא רק בשביל הכיף

    בשבוע שעבר התפרסמה באחד העיתונים כתבת ענק על סטיב ג'ובס, המייסד והמנכ"ל של אפל והאיש שלפחות מיתולוגית אחראי על פיתוחים טכנולוגיים כמו האיי-מק, איי-בוק, איי-פוד ואיי-פון.

     

    כששאלו את ג'ובס על הקינדל – הגאדג'ט הטכנולוגי שמאפשר להוריד ספרים שלמים ולקרוא על צג – "הוא התייחס בביטול ואמר שאין זה משנה אם הוא טוב או רע, כי העובדה היא שאנשים לא קוראים יותר". נורא מתחשק להגיד "מה הוא מבין, הג'ובס הזה", אבל אני לא בטוחה שהמשפט הזה מחזיק. גם אם מבינים את תפקידו השיווקי כפנים שמאחורי הגאונות של אפל, אפשר להניח שהאיש כן מבין דבר או שניים על המצב ומגמות לעתיד. אני חייבת לציין שלי יש אמונה די חזקה בצורך שלנו לצרוך סיפורים, יהיה הפורמט אשר יהיה, ולא, "האח הגדול" לא נחשב סיפור, גם אם זה VIP.

     

    התעכבתי על הנחת העבודה של ג'ובס, משום שבזמן האחרון יצא לי להיתקל יותר מתמיד בספרי ילדים שמניחים שילדים לא קוראים יותר. ספרים שמצרפים אליהם מתנות קטנות כמו מדבקות, או בלונים, או פאזל. אני מבינה את הצורך השיווקי לבלוט על מדף עמוס ספרים, אבל בעיני האופנה הזאת מצביעה בעיקר על חוסר ביטחון. משהו כמו: אם אנחנו מכריחים את הילדים לבטל את זמנם על ספר, אולי נצרף איזה פיצוי למסכנים? אני מודה שספר שאליו מצורפת איזו ביצת הפתעה כזו או אחרת, מעורר בי מיד חשד מסוים. למה הם חושבים שספר, רק ספר, זה לא מספיק?

     

    הנה שלושה ספרי ילדים נחמדים שיצאו לאור בזמן האחרון, בלי שמצורפת אליהם שום מתנה. ספרים עם ביטחון עצמי. כולם של מאיירים מוכשרים במיוחד שגם כתבו את הסיפור. תקראו בהם ותוכלו להגיד שאתם אופוזיציה לסטיב ג'ובס.

     

    אני והאופניים שלי – אנדר יה

    אנדר יה הוא סופר ומאייר סיני והספר מאתגר את תפיסת ה"הפי אנד" שלנו באופן מפתיע ומאוד אנושי. הילד הקטן מחליט לבקש מקומקום התה של סבא (שהוא בעצם מנורת קסמים) שלוש משאלות. הוא מבקש אופניים חדשים, הוא מבקש לקבל אותם מהר ואת המשאלה השלישית הוא משאיר לאחר-כך.

     

    בינתיים הוא נוסע באופניים הישנים של סבא שאפילו לא צריך לקשור, משום שאף אחד לא רוצה לגנוב אותם. יש שתי דרכים במהלך הספר בהן המשאלה שלו מתגשמת ואף אחת מהן אינה מה שהתכוון.

     

    הפעם הראשונה היא כשבמהלך הציפייה לאופניים חדשים, קורה הדבר הנורא מכל: "החבר הכי טוב שלי קנה אופניים חדשים". ברור בהחלט שהילד ממש לא שמח בשמחתו של החבר, אבל עד מהרה הוא מוצא פתרון לרגשות הקשים והוא מסיע את החבר על האופניים החדשים. סיכום הביניים הוא: "בסופו של דבר, מנורת הפלאים עבדה לא רע. אנחנו רוכבים ביחד ואנחנו משחקים ביחד".

     

    אבל זה עדיין לא הסוף החינוכי כי שניהם גם מתהפכים ביחד והילד ממשיך לחלום על אופניים חדשים. אני לא אגלה כאן מה קורה בסוף, אבל תהיו בטוחים שהספר לא נגמר בחנות עם אופניים חדשים נוצצים קשורים בסרט. ספר עם סיפור מרענן ושונה ואיורים מקסימים במיוחד.

     


     עטיפת הספר. צלטנר ספרים של ילדים

     

    איפה אחותי – סון נורדקויסט

    עכברון קטן מספר על אחותו שנעלמה לו. זהו טקסט פיוטי, מעט חידתי, שכולו שיר אהבה לאחות. לעיתים קצת מופשט ומבוגר מדי לטעמי: "לפעמים היא כל-כך מוזרה! אנחנו מדברים ומשחקים כמו בכל יום אחר, אבל היא לא שם, למרות שהיא שם..."

     

    ועם זאת, ציורי הנונסנס המשובחים מזמינים את הקוראים הקטנים לחפש את דמותה הזעירה של האחות בכל כפולת דפים. ספרים שמזמינים את הילדים למשחק מחבואים אינם חדשים, אבל כאן לא מדובר בסתם ציורים עמוסי פרטים, אלא על איורים מושקעים ומרהיבים, המספרים סיפור בפני עצמו, באופן שמעניק ערך מוסף למשחק החיפוש.

     

    הכובע הגבוה של אלברט – נעמה בנזימן

    גם כאן מדובר בסיפור טוב, אבל הנשמה האמיתית מושקעת באיורים היפהפיים.

     

    "הכובע הגבוה היה של אלברט. אמא אמרה: אלברט הוא משהו מיוחד", אלו המילים הראשונות, המעט משונות, של הסיפור. ניסוח רגיל יותר היה יכול להיות: "לאלברט היה כובע גבוה", אבל זה לא ספר רגיל ויופי שכך. אף אחד לא מספר לנו מאיפה קיבל אלברט את הכובע המשונה שלו ולמרות שברור שהכובע מגביל את אלברט, אין התעכבות מעיקה ומחנכת מדי על הפרט הזה.

     

    יום אחד, אחרי שאלברט כבר רגיל לחשוב שהוא משהו מיוחד בגלל הכובע, נושבת רוח חזקה ומעיפה את הכובע עד מעל העננים. אלברט ואמא שלו יושבים ביחד על העץ (איזה ציור מופלא!), מרגישים את הרוח ונפרדים מהכובע.

     

    הסיום מרמז על מוסר השכל קצת פשטני כי "עכשיו אלברט יכול להתלכלך, הוא יכול להשתולל, הוא יכול לשחק עם כולם. ואלברט אומר: תראו איך אני בועט!" אבל הקסם והשוני של הספר מצליחים להתגבר על הנטייה המרגיזה שלנו להבין "שורה תחתונה" ברורה בספרי ילדים ואנחנו נשארים עם מילים עם טעם קצת שונה בפה, עם עולם שהוא כן שלנו ולא שלנו בעת ובעונה אחת. עולם בו לילדים קוראים אלברט ויש להם כובע גבוה ולא מנומק.

     

    למרות הפיתוי, אני לא ממליצה להפוך את הספר הזה לאלגוריה למשהו. רק להתענג על השונות שבו.

     

    • "הכובע הגבוה של אלברט". נעמה בנזימן. הוצאת עם עובד. החל מגיל 3.
    • "איפה אחותי". סון נורדקויסט. נסח עברי: מיה קרילה. הוצאת קרן. החל מגיל 5.
    • "אני והאופנים שלי". אנדר יה. נסח עברי: אפרים סידון. צלטנר ספרים של ילדים. החל מגיל 4.

     

    לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

     

    • רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ילדים קוראים ספרים? אם סומכים עליהם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים