המפגש שלי עם "מרגוט", ספרה של המשוררת דליה הרץ, התרחש אי שם בסוף שנות השמונים, כשהייתי בת 18; זה היה אחר צהריים אביבי, שישבתי על רצפת חנות הספרים "פרוזה", שהיתה ממוקמת אז בדיזנגוף סנטר, וחיטטתי כהרגלי בקדחתנות נעורים במדף ספרי השירה.
לפתע נפל לידי ספר צנום, הכולל ארבעה עשר שירים בלבד, ועל כריכתו הצנועה, באותיות שחורות מסולסלות, כשער שחור מברזל חלוד, היה כתוב "מרגוט". התעלמתי מההמולה בחנות ושקעתי בקריאה, שהולידה מיד מלמולי הסתייגות (בלתי נסלחים) דוגמת: "מה זה? זאת שירה בכלל? מה היא רוצה לומר בשורות הפרוזה המשונות והסתומות האלה?"
מה זה? זאת שירה בכלל? (מרגוט, עטיפת הספר)
"בכל פעם שאני מתאהב משהו בי מסרב", כתב נתן זך,
ואני אכן התאהבתי ובשל כך סירבתי. התקוממתי כנגד מה שהפעים אותי עד עצם היום הזה. בתוך אכסניית המילים הצנומה שאחזתי בין אצבעותיי, התגודדו תיבות שיר חזקות ויצוקות, אוונגרדיות, בלתי מתיפייפות, מסתוריות, קשובות לעצמן, ממציאות את עצמן, מרסקות בדרכן כל מה שהיה לפניהן - שרשרת אותיות שחורות בתוך ים של הרבה לבן.
"חוורתי
פתאום חוורתי
כמו קיר.
כמו קיר עמדו סביבי. כמו נד.
חוורת, אמרו, פתאום חוורת כמו קיר. ירוק.
מים, הרבה מים, שיפכי על פנייך.
מחקי. מחקי. אם תמחקי.
אם תדעי למחוק.
חוורתי - מה בכך, תבליט עצמי אחרוט בקצה אפי.
חברתי - עם השלגיות הרעות".
(מתוך: "מרגוט")
ניסיתי לפצח את הקודים המילוליים. מיששתי, כדרכי, את האותיות שנראו לי כרגלי חרקים נדירים, כמעבירי מסרים סמויים, כגדרות תיל דוקרניות. קניתי את הספר ויצאתי מחנות הספרים אל הרחוב, טומנת אותו בתיקי לצד שירי הראשונים.
קריאות חוזרות ונשנות בקובץ המופלא הזה, שמוכיחות עד כמה הוא עומד בגאון במבחן הזמן, עוזרות למלאכת פיצוח הצפנים החבויים בשירים. שירה מקורית זו הולכת איתי עד היום כמו מלווה, כמו מנגינה הודפת, דוחפת, מתעקשת: "איפה היית, הרגע הזכרנו את שמך, איפה היית כשהלכנו הלאה, /כשראינו אור. ואת אמרת: הלא האור שחור, אז הלכנו הלאה. /איפה היית כשהלכנו הלאה. הרגע שאלנו את עצמנו/ מה יש לה שלא הלכה איתנו הלאה", שואלת הרץ באחד משיריה החזקים. אז גם אני שואלת: איפה את היום דליה הרץ? למה לא הלכת איתנו הלאה?
דליה הרץ, ילידת 1942, נעלמה מן הזירה השירית. אמנם שנים אחר כך פרסמה את "עיר שירים" (ספריית פועלים, 1990) שהוא בהחלט ספר מעניין, אבל עדיין נטול את אותה עוצמה חד פעמית שמצויה ב"מרגוט". התברר כי הרץ, משוררת מסתורית שקנתה את עולמה בארבע עשר שירים בלבד, היתה תלויה לגמרי בשולח סמוי, בהשראה טהורה, כמו סינדרלה ירדה עד שעלתה על כרכרה ונעלמה.
"מרגוט" הוא הוכחה כי לא צריך "להשמין" במילים ובספרים כדי לתפוס מקום מרכזי בכיכר הספר. "מרגוט" הוא גם הוכחה שחיי נצח של יצירה אינם תלויים דווקא ב"עובי הכרס". "מרגוט" גם מחזק ביותר את התיאוריות לפיהן מעשה השיר הוא מעשה שאינו מובן מאליו, ומחזק את התחושה כי שיר הוא מעין מאגיה - הבלחה השראתית של רגע, מטאור שירד לביקור, כשבמקרה של הרץ נסע ולא חזר.
הקריאה ב"מרגוט" דורשת מאמץ, דורשת האזנה דרוכה לכל אותם שדות לבנים אשר מתקיימים
במרווחים שבין השורות ושבהם טמון הסוד אשר הופך אותו לספר עוצמתי. גם אם נדמה לנו במהלך הקריאה כאילו דבר לא מתחבר לדבר, שורה אינה מתחברת לקודמתה, אט-אט, כמו מתמטיקאים של השירה, ניתן להגיע ל"תוצאה הגיונית" ולפתרון הכאוס השירי.
פרופ' גבריאל מוקד, מגלה כישרונות בלתי נלאה, היה הראשון שעלה על גאונות שירתה של הרץ, וכדרכו פרסם בזמן אמיתי את הספר החשוב הזה.
המשוררת יונה וולך,
באחד הראיונות שנערכו עימה, לא חששה להתוודות ולומר כי אחד ממקורות ההשפעה העמוקים שלה הוא שיריה של הרץ. "דברים" של וולך ממשיך במידה רבה את מרגוט אשר נחתם בשיר הקרוי "דברים". את הדברים הסודיים של מרגוט גמעה וולך לקרבה כמו היו משקה השראה חריף וטוב. כמובן שהיא נשאה אותם הלאה למחוזותיה האישיים שלה, אך עם זאת קשה שלא להבחין בעקבותיה של הרץ.
מרגוט יצא לאור לראשונה ב-1961 בהוצאת "עכשיו". ב-1985 הופיעה מהדורה מצולמת של הספר. נראה כי הגיע הזמן, אחרי למעלה מעשרים שנה, להוציאו לאור מחדש.
דפנה שחורי, ילידת תל אביב 1968 , אם לשתי בנות. ספרה "חשבתי לגרוב גרבי לילך" הופיע ב-2003 בהוצאת "עכשיו". מפרסמת שירה בבמות שונות. זכתה פעמיים בתמיכת קרן יהושוע רבינוביץ לאמנויות-קרן תל אביב. לאחרונה הוציאה את "גולדפיש" בסדרת עמדה/ כרמל.
