שתף קטע נבחר

"ישראל סובלת מטראומה"

לפני כחודש קיבל הסופר היפני הארוקי מורקמי פרס יוקרתי בישראל. עכשיו מתפרסם מאמר המכיל את רשמיו מהביקור בארץ ובו הוא מגלה מה הוא באמת חושב עלינו. גם הנשיא לא יוצא נקי. משרד החוץ: "הוא לא מכיר את העובדות"

לפני כחודש קיבל הסופר היפני הנערץ הארוקי מורקמי את פרס יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, שהוענק בעבר לכותבים בעלי שם עולמי כמו סימון דה בובואר, סוזן סונטאג וארתור מילר. עם חזרתו ליפן הוא מסיר את הכפפות: בכתב העת הספרותי היוקרתי Bungei Shunjuu הוא מפרסם מאמר שבו הוא יורה לכל הכיוונים. 


מורקמי עם נשיא המדינה שמעון פרס. "אני מרחם עליו" (צילום: Reuters) 

 

"אני עוקב אחרי הבעיה הישראלית-פלסטינית עוד מאז תקופתו של שר הביטחון הישראלי דיין, כך שיש לי רקע היסטורי מסוים בכל הנוגע לבעיה זו", הוא כותב ומצהיר, "ישראל קיבלה על עצמה מדיניות שתוחמת את הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, מדיניות ששוללת את זכות הפליטים לשוב לארצם וזאת בכדי להגן על האינטרסים של העם היהודי, מה שאיני רואה כצודק". למרות זאת הוא אומר כי החליט לקבל את הפרס אחרי שהבין כי המעמד יאפשר לו לשאת נאום ביקורתי על מדיניותה של ישראל. "החלטתי שאם תינתן לי ההזדמנות לדבר באופן חופשי בפני קהל ישראלי אולי כדאי שאבקר בישראל", הוא כותב.

 

המתקפה האווירית של צה"ל על רצועת עזה, שהחלה ב-27 בדצמבר, גרמה לסופר היפני כאב ראש לא מבוטל, לדבריו. "ישראל השתמשה בנשק העדכני ביותר נגד האנשים הכלואים בעזה הקטנה והמסוגרת... כשידיעה על זכייתי בפרס פורסמה בעיתונות הישראלית, דווח במקביל על 1,300 פלסטינים שנהרגו במתקפה", הוא כותב ומוסיף כי שלושה ימים עמל על נאום קבלת הפרס תוך מחשבה שאם יצונזר, יבטל את השתתפותו ביריד.


במעמד קבלת הפרס מידי ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת (צילום: AP) 

 

במאמר ניכר שהסופר מצטדק ומנסה להלך בין הטיפות. כך, למשל, הוא מסביר את ההחלטה שלא לבקר בנאומו את מדיניות ישראל באופן ישיר. "לסופר יש את דרכו היצירתית והקונטקסט שלו", הוא כותב ומוסיף, "לו הייתי מבקר אותם במילים ישירות, מערך ההגנה הפסיכולוגי עלול היה להתחיל לעבוד ולאטום את אוזניהם למילותיי וזה הדבר האחרון לו פיללתי. אחרי הכל, הבעיה הישראלית-פלסטינית אינה עניין של שחור-לבן או נכון-לא נכון, אלא בעיה סבוכה ומורכבת, מה שהתבהר לי עוד יותר במסגרת ביקורי בישראל".

 

לא ברור למה ציפה הסופר עם הגעתו לישראל אבל החששות שלו עולים מן הכתב. "היו 700 איש באולם. רבים מהם עמדו על רגליהם ומחאו לי כפיים כשסיימתי את הנאום וזה היה מרגש", הוא כותב, "לפחות אף אחד לא זרק עלי נעל".

 

ובכל זאת, מי שאכזב אותו היה נשיא המדינה שמעון פרס, שעליו הוא מרחם. "גם כעת איני יכול שלא לחוש רחמים עליו", הוא כותב ומסביר, "לפני הטקס אמר לי הנשיא שהוא קרא את ספרי, 'היער הנורבגי', ואני יודע שלפני כעשר שנים הוא אפילו ציטט קטע מתוך הספר בנאום פוליטי. אך באמצע הנאום שלי פניו של הנשיא התקשו ושלא כמו האחרים, בסופו של הנאום הוא לא קם על רגליו. האווירה החמה שהוא השרה לפני הנאום, נמוגה. אני משער שלנשיא היו דעות משלו על המלחמה ועל הנאום שלי".

 

"הישראלים מאוד פטריוטים"

במאמר מציין מורקמי את ריבוי הדעות שקיים בארץ: "ישראל אינה מדינה רודנית והיא מושתתת על עיקרון חופש הביטוי". הוא גם מציין כי במהלך ביקורו נהגו בו בידידות ובכבוד. למרות זאת, המפגשים היחידים שהוא מתאר בפרוטרוט במאמר מציירים ישראל לאומנית, גזענית, מיליטנטית, תוקפנית ופוסט-טראומטית.

 

"אני חש בגישה מאוד פטריוטית של הישראלים כשאני מדבר איתם", הוא כותב, "בתי הספר מחדירים אותה בהם בעמדות הרשמיות על ההיסטוריה שלהם, ושירות צבאי של שלוש שנים לגברים ושנתיים לנשים הוא חובה. הם חושבים שלסגור את הפלסטינים ברשות הפלסטינית זו מדיניות נכונה כיוון שהפלסטינים קיבלו אוטונומיה ומתגוררים שם בשעה שישראלים חיים בצד הזה על פי רמת החיים שלהם, ומה רע בזה? אבל פלסטינים צריכים לעבור בדיקות קפדניות בכל אשר הם הולכים והפעילות הכלכלית שלהם מוגבלת. הם גם אינם יכולים לבנות את בתיהם על פי רצונם ולמעשה אין להם ריבונות על אדמתם".

 

מורקמי מודה שבמהלך שהותו לא ביקר ברצועת עזה או בישובי הגדה המערבית, אך מספר: "בצומת בירושלים, בלי שאבין מדוע, חייל ישראלי צעיר הוציא משפחה שלמה ממכוניתה והכה את האב מול ילדיו. כאב עבר בי לאורך עמוד השדרה כשראיתי את זה". הוא מספר גם על מפגש עם נהג מונית ישראלי. "שאלתי אותו על התועלת בחומת הביטחון שפרושה לאורך הכביש המהיר. הוא ענה שזה בכדי למנוע מהחיות לעבור את הגבול".

 

גם מביקורו במוזיאון "יד ושם" צפו תובנות במוחו של מורקמי מהסוג הטריוויאלי שמדבר על קורבן פוסט-טראומטי שהפך לתוקפן. "ישראל היא מדינה של אנשים ששרדו את השואה. לפעמים נותרתי חסר מילים כשהם דיברו על מה שעברו. היו שסיפרו על כך שחלק מהניצולים חיים בתחושת אשם נוראה על כך שלא יכלו לעמוד מול הנאצים בשעה שבני משפחותיהם וחבריהם נרצחו במחנות. אני חושב שמדינת ישראל סובלת מסוג מסוים של טראומה. השכל אומר להם שההגנה העצמית המופרזת אינה טובה, אך גופם מגיב באופן ספונטני כלפי הפרובוקציה ולו הקלה ביותר. העם היפני אמור להבין את המכניזם הפסיכולוגי שלהם", הוא כותב.

 

המכניזם עליו מדבר מורקמי קשור מן הסתם במאה שנים של מדיניות יפנית תוקפנית שנובעת משאיפות אימפריאליסטיות, שכללו בין היתר כיבוש מיליטריסטי אלים ואכזרי של מנצ'וריה וצפון סין בתחילת המאה הקודמת. "לפני מלחמת העולם השנייה הונהגה ביפן מערכת אימפריאליסטית ומיליטריסטית שתחתיהם אנשים רבים מתו ואנו נאלצנו להרוג אסייתים רבים. זהו נטל היסטורי שהיפנים ייאלצו לשאת בעתיד וצריך להיות גם נקודת המוצא שלנו כשאנו מדברים על הבעיה הישראלית פלסטינית", הוא כותב, ולמעשה חושף בזה את הבעבוע הפוסט-טראומטי של מולדתו שלו.

 

במאמר חוזר מורקמי ומצהיר כי התלבט רבות אם להעניק לישראל את הכבוד ולהיות נוכח במעמד הענקת הפרס. כשעזב את טוקיו, הוא כותב, הרגיש כמו גרי קופר בסרט "בצהרי היום". בהשוואה הזו רצה אולי לומר אולי משהו על ההרגשה של מי שמוכן לשלם מחיר על החירות לומר בקול את אשר הוא חושב. בהתחשב בעובדה שסרטו של פרד זינמן נחשב לסרט מחאה נגד המקרתיזם בארצות הברית, במודע או שלא במודע מגלגל מורקמי במקביל ביקורת מובלעת על סתימת פיות בחברה היפנית עצמה.

 

בין המערכת הציונית לפונדמנטליזם האיסאלמי, הוא מדגיש, נמחצים אנשים רגילים למוות, ומסכם: "כשהאינדיבידואל הופך לחלק מהשיטה הוא מאבד את החלק הרגיש והחשוב ביותר בנשמה שלו, וזו היכולת להרגיש ולחשוב בעצמו".

 

"הכללות בלתי מדויקות"

בלשכתו של הנשיא פרס הביעו אי נוחות ממאמרו של מורקמי אבל העדיפו שלא ללבות את האש. גם בלשכת ראש עיריית ירושלים מצאו שאין צורך בתגובה.

 

במשרד החוץ הישראלי התלבטו רבות אם לפתוח חזית מול יפן בימים שבהם גם כך קשה למשוך לישראל יוצרים בעלי שם בינלאומי, גם אם מדובר בקבלת פרסים יוקרתיים במיוחד. בסופו של דבר יצאה ממשרד החוץ התגובה הבאה: "מדינת ישראל גאה על הענקת פרס ירושלים למורקמי ומכבדת את זכותו להביע דעותיו בנושאים אקטואליים. עם זאת, ישראל מביעה צער על כך שהסופר הפופולרי מאוד בישראל העדיף לאמץ כמה הכללות בלתי מדויקות על הסכסוך במזרח התיכון, מבלי להכיר את העובדות. נשמח אם בביקורו הבא של הסופר בארץ, יימצא הזמן להתעמק ולהכיר טוב יותר את ישראל ואת המציאות באזור".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מורקמי. "אף אחד לא זרק עלי נעל"
צילום: Elena Seibert
במעמד קבלת הפרס בירושלים. בא למרות הכל
צילום: מרב יודילוביץ'
לאתר ההטבות
מומלצים