"מילק" הוא סרט חשוב. ולא, הדברים הללו אינם נכתבים פה באירוניה. סרטו של גאס ואן סאנט משרטט את דמותו של הפעיל ההומוסקסואל הארווי מילק (1930-1978) כמרטיר פוליטי. קדוש שהקריב את חייו על מזבח אמונתו וזכויות הגייז באמריקה. מנהיג המונים, איש עקרונות, לוחם מעורר השראה וחלוץ. זהו סרט על "מלחמת בני אור בבני חושך" שאינו נרתע מלהיות כזה, ומילק הוא האיש שמוביל את המאבק. רגע אחרי שאמריקה נכנסת לעידן חדש עם בחירתו של נשיא שחור ראשון, “מילק" הוא הסרט המייצג הראשון של זמנו.
|
| טריילר הסרט "מילק". מייצג את רוח התקופה |
ליהוקו של שון פן, שזכה זה עתה באוסקר השני שלו על גילום דמותו של מילק, אף הוא חלק מטון החשיבות האופף את הסרט. פן, כידוע, הוא אקטיביסט פוליטי וחברתי ואחד ממבקריו הקולניים של ממשל בוש על אחריותו לפשעי מלחמה בעיראק והפרת זכויות אזרח. באופן משונה, זוהי הפעם הראשונה שפן מגלם דמות היסטורית שמשיקה לדימוי הפוליטי-ליברלי שלו עצמו, והצפייה בו בתפקיד זה טוענת את "מילק" בערך מוסף.
הסרט, בדומה לסרט התיעודי זוכה האוסקר "הזמנים של הארווי מילק" (1984), נפתח כאשר דיאן פיינשטיין, יו"ר מועצת העיר סן פרנסיסקו, מדווחת לתקשורת על ההתנקשות בחייהם של מילק וראש העיר, ג'ורג' מוסקוני. וכמו הדיוקן התיעודי, גם סרטו של ואן סאנט נדרש בהמשך לצוואה המוקלטת שהותיר אחריו מילק, שקטעים ממנה הושמעו בסרט ההוא, ואילו פה הם משוחזרים, מילה במילה, בקולו של פן.
הבחירה הזו נועדה למקם את מילק בלב הקונצנזוס, לעצב את דמותו כגיבור אמריקני. על כן, גם הביוגרפיה הקולנועית הזו שלו בנויה באופן הכי קונבנציונלי, בדיוק כמו סרטים שמספרים את תולדותיהן של דמויות מפתח אחרות בהיסטוריה של ארצות הברית, ומתארים את הדרך שבה עוצבה זהותן הציבורית. מילק, לפיכך, מוצג בתחילת הסרט כגיי אורבני נהנתן, שאינו מוטרד במיוחד מהדיכוי ההומוסקסואלי באמריקה, וביום הולדתו ה-40 הוא מפתה צעיר זהוב תלתלים (ג'יימס פרנקו) ברכבת התחתית של ניו יורק.
פרנקו ופן. ביוגרפיה קונבנציונלית על גיבור מהפכני
השניים נוסעים לסן פרנסיסקו, ומתגוררים ברובע "קסטרו" ששימש מעוז גאה בארה"ב של ראשית שנות ה-70, שם פותח מילק חנות צילום קטנה ואפלולית שהופכת בהדרגה למרכז שכונתי פעיל. הסרט מתאר תחנות בהתפתחות המודעות הפוליטית של מילק, שמובילה אותו להתמודד על מקום במועצת העיר, ואחרי שלושה כישלונות – לעשות היסטוריה ולהפוך להומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר למשרה ציבורית באמריקה.
מילק שירת 11 חודשים בלבד בתפקיד אליו נבחר ב-1978, אך במהלכם הצליח להביא לביטול של מה שזכה לכינוי "הצעה 6” – תקנה שביקש לחוקק הסנטור הרפובליקני מקליפורניה, ג'ון בריגס, ושעל פיה ניתן לפטר מתפקידם מורים הומוסקסואלים ותומכיהם. באחד מהעימותים הפומביים בין השניים הטיח בו מילק משפט שכבר הפך להיסטוריה: “אם זה היה נכון שילדים מחקים את המורים שלהם, היו לנו פה הרבה יותר נזירות".
כאמור, מילק וראש העיר מוסקוני נרצחו בבוקרו של יום ה-27 בנובמבר 1978 על ידי דן ווייט (ג'וש ברולין בסרט), חבר מועצה שהתפטר אך תבע את מקומו בחזרה. ווייט, כבאי לשעבר, שיתף פעולה עם מילק במספר נושאים עירוניים, והסרט מציג את יחסו אל מילק כמשלב קנאה בפעילותו ומשיכה חבויה.
"מילק". רלוונטי וחשוב מתמיד, למרות הסגנון השמרני
זמן קצר לאחר ההתנקשות, ווייט הסגיר את עצמו, הועמד לדין, ונידון רק לשמונה שנות מאסר. פסק הדין השערורייתי (שהתבסס על טענת הסנגוריה לפיה ווייט סבל מחוסר איזון כימי במוח שנגרם מצריכת יתר של "ג'אנק פוד") הוביל לפרץ של מהומות אלימות בסן פרנסיסקו. הוא שוחרר מהכלא ב-1984, השנה בה הופק הסרט התיעודי על מילק, והתאבד פחות משנתיים מאוחר יותר.
המפגש בין מילק ו-ווייט, לפחות על פי הסרט, מייצג את המפגש שבין המרטירולוגיה הגאה לבין הגבריות הלבנה המסורתית ברגע הכי פגיע שלה. עלייתו של האחד היא קריסתו של האחר. זו אולי גם הסיבה שפן מעצב את מילק כמו שחקן סטרייט שמבליט ג'סטות "הומואיות".
אלא שבאופן פרדוקסלי, ואן סאנט מביים את הסרט על אודותיו כמו היתה זו ביוגרפיה מן השורה, ובניסוח אחר – דווקא כשהוא נדרש ישירות לעיסוק בדמות היסטורית שהעלתה על נס את המאבק הגאה, ואן סאנט נבלע אל מעמקי
המיינסטרים. מילק שלו הוא מעין "הומו מחמד", שמאבקו "הנכון" והטרגדיה ההיסטורית שסיכמה אותו נועדו להחניף לקהל הליברלי.
שערו בנפשכם שחקן כריזמטי ופעיל ליברלי כפן, שנדרש לרצף של נאומים חוצבי להבות, וקיבלתם את אחד ממפגני המשחק האפקטיביים והתקינים פוליטית של השנה. בהשוואה לעבודותיו של ואן סאנט מהשנים האחרות, הקולנוע הניהיליסטי, התובעני והיתר-אמנותי של "אלפנט", “ימים אחרונים" ו"פרנואיד פארק" – הנוכחי שלו הוא יצירה דידקטית ושמרנית יותר. מצד שני, נוכח הוויכוח סביב אישורה של "הצעה 8” שנידונה בימים אלה בבית המשפט העליון של קליפורניה ושנועדה לשלול נישואים חד מיניים – "מילק" נדמה רלוונטי וחשוב יותר מתמיד.
