מקדשים את ה"דמוקרטית", ומה עם ה"יהודית"?

לא במקרה הוסיף בכתב ידו הרב יהודה לייב הכהן פישמן, ממנהיגי ה"ציונות הדתית" בקום המדינה, את הביטוי "בעזרת ה'" ליד חתימתו על מגילת העצמאות. מן הסתם היתה זו ההתרגשות וההכרה בעוצמה הדתית והרוחנית של המעמד ההסטורי שהניעו אותו. אבל ספק אם הרב פישמן היה מוסיף ליד שמו את הביטוי היהודי המובהק והסמלי, אילולא מגילת העצמאות עליה התבקש לחתום הגדירה במפורש את המדינה שזה עתה נולדה כ"מדינה יהודית". לא מדינה של יהודים, אלא מדינה יהודית. את האבחנה הברורה הזו יש שמבקשים לאחרונה להעלים, לטשטש, לבטל בהינף יד וקולמוס, או יותר נכון - בהינף פסק דין.

בתי המשפט שלנו נוטים להקפיד הקפדה יתרה על ההיבט הדמוקרטי של מדינת ישראל. אף הוא, לצד הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, בהחלט בא לידי ביטוי בולט ומשמעותי במגילת העצמאות. שני הערכים עומדים בבסיס המסמך המשפטי המכונן של המדינה שלנו.

בהיכלי הצדק והמשפט נדרשים לא אחת שופטי ישראל להכריע בהתנגשות ערכים שעומדת לפתחם. חלק לא מבוטל מהם נוטים לאפשר פעמים רבות פגיעה "מידתית" ו"מאוזנת" בערכים אחרים על מנת לשמר מכל משמר את צביונה הדמוקרטי של המדינה. וטוב שכך. אולם בעוד שהפן הדמוקרטי של המדינה מקודש, הרי שכאשר עומדת להכרעת הדין סוגיה בה ערכים חשובים עומדים על כף המאזניים מול ערכים יהודיים מובהקים, או אז נוטים שופטים מסויימים להכניע ולכופף את הזהות היהודית של מדינת ישראל ולהכריע בקלות יתר לטובת הערכים העומדים בעבר השני של המתרס. הפגיעה המידתית בערכים אחרים כדי לשמור מכל משמר על הפן הדמוקרטי של המדינה, מתפוגגת ונעלמת שצריך לשמור על הפן היהודי שלה.

הכרעתו התקדימית של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן שקבע בשבוע שעבר כי זוג הומוסקסואלים יאמצו את בנם לאחר 14 שנה, היא עוד דוגמא מובהקת במסכת לא קצרה של הכרעות שיפוטיות המעדיפות ערכים אחרים על פני הזהות היהודית של מדינת ישראל. בתי המשפט שלנו קבעו כי זכות הציבור לדעת היא ערך דמוקרטי עליון הגובר לעיתים על ערך צנעת הפרט. בתי המשפט שלנו התירו, בשם העקרון הדמוקרטי הנעלה של חופש הבחירה וההתמודדות, למפלגות שמנהיגיהם נפגשים ותומכים בגדולי אויבינו, להתמודד בבחירות לכנסת. בתי המשפט שלנו קידשו את המסר הדמוקרטי של חופש העיתונות גם במחיר פגיעה אפשרית בביטחון המדינה.

הזכות להורות מול הזכות לשמר את המורשת

אבל בתי המשפט שלנו נועזים ואמיצים פחות שהערך עליו צריך לגונן הוא דמותה היהודית של המדינה. ה"מידתיות" שלהם נוטה לעיתים קרובות לערכים שמנגד. מול הזכות לכאורה להורות ולמשפחה של זוג הומוסקסואליים, עומדת הכרעה משפטית מחייבת הפוגעת מהותית בקדושת המשפחה היהודית הנורמטיבית מדורי דורות. התוצאה ברורה, ויש להודות לא מפתיעה: הזכות להורות גוברת על הצורך לשמר מורשת ומסורת יהודית עתיקת יומין.

ישראל, גם אם יש מי שחפץ בכך, אינה מדינת הלכה. אבל היא מדינה יהודית.

אנחנו לא מתערבים בחדרי החדרים ובחייהם האינטימיים של זוג הומוסקסואלים. אנחנו לא מבקשים להעניש אותם בעונש הקבוע בתורה על מעשיהם. אנחנו גם לא מבקשים להוציא מביתם נער שלקחו תחת חסותם. אבל לקבוע בהחלטה משפטית פורמלית מחייבת כי צריך להכיר בבחור בן 30 כבנם המאומץ? אין פתרון משפטי אחר? אין אופציות סוציאליות אחרות? חייבים לנקוט צעד שמכיר דה- פקטו באימוץ ובשינוי מהותי במדינת ישראל באופיו של התא המשפחתי היהודי? אין דת שמקדשת את ערכי המשפחה כיהדות, אבל למשפחה יהודית יש מבנה נורמטיבי ברור. כואב לנו על מי שמבקש באופן פרטי לחיות במבנה משפחתי אחר, אך לא נתערב בפרטיותו. אבל להכיר בכך בהחלטה משפטית מחייבת? במדינה יהודית?

בבתי המשפט שלנו ניצב על נס לצד השופטים דגל ישראל דמוי הטלית. מעל ראשם נצבת המנורה בסמל המדינה, זכרון לאור הטהור והקדוש של המנורה במשכן ובבית המקדש. רגע לפני הכרעת הדין מומלץ לשופטים להביט בהם ולהכיר במחויבותם לשמירת מדינת ישראל לא רק כמבצר לדמוקרטיה, אלא גם כביתו של העם היהודי ומורשתו הנצחית. אולי נקבל לא רק עיסוק משפטי במידתיות, אלא בעיקר דגש על מידות.