סיפורי אלף לילה

יהודית רותם, סופרת, ילידת 1942, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2003, מרצה ועורכת ספרים. גדלה בבני ברק וכעשרים שנה לאחר נישואיה עזבה את העולם החרדי עם שש בנותיה. בין ספריה "הדום בגן עדן", "כמיהה" ועוד. "על משכבם בלילות" הוא ספרה השמיני. גיבוריו הראשיים, אליה ובנימין, הופיעו כבר בספרה "כולם צמאים לאהבה".

נחוצה "השת'דלות"

הן מתיישבות שוב זו מול זו – אליה בכיסאה המוגבה, שמסעדיו רחבים, ומיה בכורסת המטופלים הנוחה, הנמוכה במעט, כי הסדר צריך להיראות וההיררכיה צריכה להישמר, אף כי מטעם לא מחוור לא הקפידה אליה בשמירתם. היטב ידעו זאת שתיהן.

כנף מחשבתה נושא אותה עתה אל פגישתן הראשונה שהתקיימה בחדרה לפני זמן שחורג מכל מדידה, זמן שמאז הוא טעון כובד ועומק של צער ואבל. אין ביכולתה לזכור מתי היה זה בדיוק. מאז מותו של נתי התבלבלה אצלה ספירת הזמן. האם לכך מתכוונים כשאומרים שהזמן הוא מעגלי?

מיה ישבה אז מולה, על אותו כיסא שעליו היא יושבת כעת, ומשכה מתוך קופסת הקרטון ממחטה אחר ממחטה. במשפטים קטועים סיפרה לה על שני נישואיה שקמלו בחרקוב ועל הגבר שחי על חשבונה והתעמר בה, על הוריה ועל בתה, לבסוף הפטירה כמעט בלחש, "יש לי בעיות קשות, אליה. את יכולה לקבל אותי לטיפול? כמה זמן זה ייקח? כמה כסף? כמה פעמים בשבוע?" אליה זעה בכיסאה באי נוחות. "קשה לדעת מראש, מיה. צריך להתחיל קודם".

יהודית רותם, ספר חדש (צילום: איריס נשר)

"אבל", פכרה מיה אצבעות ארוכות וציפורניים רבועות, משוחות בלכה אדומה לוהטת, "מה לעשות שאין לי כסף לשלם". "תוכלי לקבל יותר מעשרים טיפולים דרך קופת החולים שלך. המטפלים שלהם טובים מאוד בדרך כלל," הציעה אליה ומיד נזפה בעצמה, נו, תשתדלי קצת, היא זקוקה לך. אבל ככל שרדתה בעצמה, גבר בה אי רצונה וכאילו הדף את מיה ממנה והלאה.

בנימין דיבר הרבה על "השתדלות," במלעיל. "ההשתדלות'", הסביר לה, "היא נקודת המפגש הענוותנית בין עשיית הדבר הנכון מכל הלב לבין הנסיגה ממאמץ חסר תוחלת, כי אחרי ככלות הכול, לא אתה הוא הקובע. יושב בשמיים ידון ויחליט."

אבל היא לא השתדלה הפעם. להפך, הרפתה את חוט הקשב, וכשחשה פתאום כמין נביטה של אהדה, הכתה על ראשה, לא על מנת שתצמח אלא על מנת שתיבול.

לא, לא ייתכן שהיא מקנאה, גערה אליה בעצמה. במשך שנים אילפה את עצמה לא להתפעל מיופי נשי, למחוץ את הקנאה בטרם תרים ראש. אולם במקרה של מיה לא ניתן להתעלם מהיופי הנדיר שנקרה על דרכה והטריד אותה. האם היתה היושבת מולה מודעת להשפעתה על רואיה? האם השתמשה ביופייה כמו במתת אל או כבמכשיר מניפולטיבי?

האם חשה סבל כשעיניים גבריות הפכו אותה לחפץ ועיניים נשיות ננעצו בה באיבה, שאלה את עצמה. בתוך ליבה ידעה שאת השאלות החשובות עליה להפנות אל עצמה. הקנאה היא האויב, לא האישה היפה שאולי אינה מודעת כלל לרושם שהיא מחוללת. הקנאה היא עניין לענות בו, להתענות בו. בהזדמנות קרובה תקדיש לו דיון מעמיק, הבטיחה לעצמה.

"יש לי הצעה בשבילך," אמרה מיה ושלחה בה מבט של טלה אובד, "יכול להיות שזו הצעה לא בסדר..." קולה ומבטאה פגמו מעט במראה המרהיב.

לא, אין זו קנאה, נשמה אליה בהקלה והחזירה לעצמה את שיווי משקלה הפנימי.

"את צריכה לחשוב. אני לא מוכרחה תשובה היום. אם את רוצה, אני אומרת לך עכשיו, אם לא, אז לא."

"מיה, השעה שלנו כמעט תמה..."

"כבר. זה פשוט מאוד: אני אלמד אותך לנגן על פסנתר, ואת תתני לי טיפולים – שני שיעורים שלי מול טיפול אחד שלך."

אליה הרימה את כפות ידיה לפניה בהפתעה. "לא, מיה, אני באמת מצטערת, אני לא יכולה לקבל את ההצעה. זה נוגד את האתיקה המקצועית. אסור לנו לעשות עסקאות בארטר."

קולה של מיה נשמע בקושי. "אסור? למי?"

"לתירפיסטים, לפסיכולוגים, לרופאים."

"לא חבל שפסנתר כזה יפה שותק כמו אילם?" לחשה מיה במאמץ והצביעה על הכלי הדומם, שעל כיסוי התחרה שלו ניצבו תמונותיהם של נתי ויותם. שפתה התחתונה רטטה, כאילו עמדה לפרוץ בבכי.

"מאיפה את יודעת שלא מנגנים בו?"

"מאיפה אני יודעת? אני יודעת כי זה המקצוע שלי. אני ופסנתרים" – היא חיברה שתי אצבעות זו לזו וציפורני הארגמן הקטומות רשפו כמו אורות – "זה כ-כה, מגיל קטן. ממתי שנולדתי. אבא מתקן ומכוון פסנתרים, סבתא מורה לפסנתר ואמא פסנתרנית. אני גדלתי בבית עם שלושה פסנתרים, אחד שלנו, אחד של סבתא, ועוד אחד שאבא תיקן כדי למכור".

"טוב, זה לא ילך, אמרתי לך שני מצטערת," פרשה אליה את שתי ידיה לצדדים, מתגוננת ומרחיקה בה בעת.

מיה התרוממה מכיסאה בתנועה רבת חן. לא היה מתום בגזרתה ובפניה.

"אני יכולה להמליץ לך על מטפל," הציעה אליה, "מישהו שאני מכירה."

"לא תודה. או את - או לא צריך," התעקשה מיה ופניה לבשו מבע של גאווה וטינה. "אני הולכת," אמרה, כמעט הכריזה.

אליה סגרה את יומנה בשתיקה.

מיה הגישה לאליה המחאה חתומה. "מגיע לך על הפגישה הזאת. סיכמנו מראש, וזה מספר הטלפון שלי, כשתרצי, תתקשרי." היא הנידה קלות בראשה והתקרבה אל הדלת.

היא לא מורגלת בסירובים, חשבה אליה. בסתר לבה שמחה שבנימין יאחר להגיע.

מאז היו הרבה פגישות אליה-מיה, שטלטלו את אליה בין רוממות רוח למורת רוח. היא מנסה להרחיק אותן מתודעתה. לו יכלה לשכוח שבנה הטה את לבה אל מיה, למרות האזהרה שלחשה בתוכה, לו יכלה לשכוח שהיא-היא שהכירה לו את אשת המדוחים. אלמלא שמעה אז בקולו של נתי היו נחסכים מהם מכאובי נפש ומדווי גוף, ואולי גם חיים יקרים מכל יקר.

גם את המחשבה על מה ולמה קטעה את רצף פגישותיהן, היא הודפת.

ועכשיו היא שוב כאן, באמצע השבעה. היפה האסונית הזאת, אומרת אליה לנפשה, מצאה לה זמן להגיע. ובאיזו נחישות נכנסה, בצעדים קלילים ומכוונים להדהים, בתלבושתה המוגזמת, שעליה נאמר באנגלית "לבושה כדי להרוג..."

בלי להחליף מילים יודעת אליה מה חושבת איילה על מיה. האיפור, השמלה והאביזרים, כולל עקבי הסטילטו הדקים והחגורה הרחבה המדגישה מותן, משדרים איזה "רושם מאומץ", ובעיני איילה, המומחית לענייני הופעה, נחשב הדבר לגנאי.

אבל לא, יש כאן עוד עניין. אליה מתכווצת מחמת הבושה, אך המחשבה המרושעת כבר נחשבה ולא תשוב לאחור: כן, הנשים האלה, שהגיעו מאחורי מה שנקרא "מסך הברזל," תולות את יהבן במראן כדרך-קיצור להשיג את מאווייהן: תמיכה כספית, "מנאז'" כלשהו, ואהבה אם אפשר, והן חוגגות בלי איפוק את שלא התאפשר להן במולדתן – מותרות, בזבוז, הצגת עצמן לראווה, ויש שמאשימים אותן, אוי לאותה בושה, בחטיפת בעלים...

נו, זו כבר הגזמה, היא נוזפת בעצמה, אפשר לחשוב שהבעלים המסכנים הם תינוקות חסרי דעת. בסך הכול הם כלי אין חפץ בו בבית אחד, ורצויים מאוד בבית אחר. מיה שולחת בה מבט מפגיע. אליה חשה בעליל איך כל הנימים בתוכה נמתחות. רק שלא אצטרך לנחם אותה, אם היא תעשה כאן סצנה, אם היא תזיל דמעה אחת, אצא מהחדר.

עיניה חומקות ממיה וידיה מחפשות לעצמן תעסוקה. היא מפנה את גלגלי הכיסא אל השולחן, לוקחת לידה את הקלסר הצהוב, פותחת אותו בדף אקראי. בנימין סיפר לה שמאז מותו של הרבי, המציאו החבדניקים שיטה חדשה: כשבעיה ללא פתרון טורדת את מנוחתם הם פותחים את "התניא" בדף אקראי, והתשובה הנכונה נקרית לידם. תמיד.

"ואתה מאמין בזה?" צחקה אליה.

בנימין משך בכתפיו. בסתר לבו הוא מאמין ש"אין מקרה," ובעניין זה יש ביניהם כמעט הסכמה, כי מה שנראה כמהלך גורלי נובע לרוב מאופי, או ממערכי נפש וצורך פנימי. מקרויות לא צפויות, הגם שיש בכוחן להדהים, פוטרת אליה כלא יותר מצירוף מקרים מעניין.

להפתעתה – מופיעה רשימת האינטייק* של מיה לעיניה כהרף עין. היא מרפרפת מעל הדפים. הנקודות שציינה לעצמה בכתב ידה הגדול והמפוזר קופצות לעיניה, קוראות אל תשומת לבה: נטליה-מיה בסקין, מורה לפסנתר ופסנתרנית, בת חמישים ושלוש, ילידת מוסקבה, לשעבר תושבת חארקוב, גרושה, אם לבת סטודנטית בת עשרים ושש, לובה-דינה, המכונה דין-דין.

מיה אינה מסירה מאליה את מבטה ואליה מחזירה לה מבט וכך הן מביטות זו בזו בלי אומר. לבסוף נוטלת מיה את תיקה, שולחת ניד ראש אל אליה ויוצאת חרש מן החדר. וכבר רצה אליה בעקבותיה. בקצה השביל היא תופסת בשרוולה, רגע לפני שעמדה לקרוס, אם מחולשה ואם בשל עקבי הסיכה שנתפסו בחלל פעור במדרך האבנים. מיה אינה מתנגדת לה. שעונות זו על זו הן חוזרות לחדר שנעזב זה עתה, שבות ומתמקמות בו.

מחדר האורחים עולה גרגור של צחוק, שנענה בצחוקם של כמה מהנוכחים, צחוק דשן של אנשים מבוגרים, שכבר ראו הכול ושמעו הכול, ומות בנים שאינם בניהם מזעזע אותם עד עומק נפשם, אך לא לאורך זמן, ולא יתר על המידה. מסוכן לפלוש אל מותם של אחרים. למוות, כמו לכל דבר בחיים, יש בעלים. כל מוות שייך למישהו, אבל אליה יודעת שסוף האבל להגיע לכול, ועל כן נקרא שמו שכול, ש-כול בו.

הצחוק מן הסלון נקטע עד מהרה. קולו של בנימין מתגבר על הצהלה. רק את הטון היא שומעת, לא את המילים. גל של הקלה חולף בה. בנימין עושה שם סדר. "את יודעת שזו לא אני הייתי," אומרת מיה בלי הקדמה. עיניה של מיה פעורות כעיני גוזל. במחקר שקראה אליה לא מזמן על עיניהם של גורי בעלי חיים - אפרוחים, כלבלבים, תינוקות – תוארו כולם כחסרי ישע ועל כן קלים להיאהב. הטבע חנן אותם ב"מבט במבי" מכמיר לב, שנתלה בעיני המבוגרים ומעורר בהם חמלה ותשוקת הגנה.

עיניים כציוד הישרדות. "זה לא אני התחלתי," חוזרת מיה על דבריה, ובהדגשה. כוונתה לומר שהיא היתה רק הנגררת, ההולכת שבי. זו אמנם אמת עובדתית, אבל אליה יודעת עד כמה מתעתעות הן העובדות, ורתיעה ורוגז מסתמרים בתוכה. השיה התמימה, היא רוטנת בלא קול, מה היא רוצה לומר, שאין לה חלק במה שקרה? בשביל זה לחצה כל כך על קיום הפגישה? ואולי היא רומזת שהאשמה נעוצה בה, באליה?

מחוץ לדלת הסגורה עולה באוזניה כחכוח עצבני ושולח בה זרמי אי שקט. זו איילה. אין זה ממנהגה

לעמוד שם ולהכריז על נוכחותה. אליה מטה אוזן, שומעת את לחשה שאינו ניתן לפענוח. אי-השקט שלה מתמודד עם רטט העצבנות של מיה ועם רקיעות הרגל של איילה החודרות אל החדר.

השבח לאיילה, שהופיעה ברגע הנכון כמו היתה "האלה מתוך המכונה". שום דבר טוב לא ייצא מהשיחה הזאת. מה חבל שלא הבינה זאת קודם. אליה נושמת בהקלה, בשקט, שמיה לא תרגיש. "איילה, אני כבר יוצאת," היא מרימה קצת את קולה, פניה אל הדלת. בידיה היא מחווה כלפי מיה תנועה של אין ברירה, מרימה את הקלסר וסוגרת אותו בטפיחה. המבט שנותנת בה מיה מרתיע אותה לאחור. יש בו כאב חשוף ועלבון צורב ומר נפש.

"לא, את לא צריכה לשלם על הפגישה, מיה, ותשתדלי לצלצל אלי רק במקרה חירום, בסדר?" אומרת אליה, מוהלת מתק וארס במשפט אחד.

על משכבם בלילות/ יהודית רותם, הוצאת קשת. 383 עמודים