דבר ראשון ולפני הכול, אני מבקש סליחה מכל מי שנפגע ממני, וכמובן סולח למי שפגע בי. ישבתי 26 שנים בכלא ויכולתי לספר אלף סיפורים כואבים מנשוא, בלתי נסבלים. יכולתי לספר על החתונה שלי בין כותלי הכלא ועל ירח הדבש שלי אותו ביליתי בצינוק. יכולתי לספר על המפגש הראשון בחיים שלי עם הבן שלי, שהיה בן 7, שראה את אבא שלו מאחורי סורג. על הבריחות שלי מהכלא וכל התלאות הנלוות לכך.
כל יום בכלא הוא יום של התבזות והשפלה. מרותק לתא. אפילו לחיות לא עושים את זה. אגודות למען חיות לא היו מאפשרות את זה. היו מקימות קול צעקה. איך אפשר לסגור יצור חי בתוך חדר כל כך קטן לזמן כל כך ארוך?
אדם שחי בכלא הוא כמו אדם שנאלץ לחיות בג'ונגל עם חיות פרא. בכלא כללי המשחק אחרים לגמרי. אי שפיות היא הדבר הנורמאלי. אתה לומד בסוף את הדרך לחיות שם, אבל יש לזה מחיר - הכלא עורר גם אצלי וגם אצל אחרים שנאה. אדם יוצא משם עם הרצון להתאכזר. הוא נפגש בפקיד בנק שעושה לו פרצוף, ישר מתעוררת בו האלימות והרצון לשבור לו את העצמות. אולי הוא לא יגיב כי הוא פוחד, כי הוא לא רוצה להיתפס, אבל הנקם מחכה להתפוצץ. כמו לבה של הר געש. לכאב יש תגובה. הכאב מביא לשנאה, לנקמה, למחשבות זדון. גם הורים שמחנכים את הילד שלהם בדרך קשה מידי, משניאים את עצמם עליו ופוגעים בו. עם הזמן לומדים להכיר את השד. אפשר אפילו להבין אותו.
קחו לדוגמא אדם שנכנס לחדר ניתוח. הוא יודע שעומדים לכרות לו איבר חשוב. הוא יודע שהוא הולך לחוות כאב. אבל הוא לא שונא את המנתח. הוא יכול לשאת את הכאב ולאהוב את המנתח ואפילו לתת לו מתנה, כי הוא יודע שהולכים להבריא אותו. בכלא זה מצב הפוך. האסיר יוצא ממנו יותר גרוע. אין טיפול שמביא להכרת תודה, "עצרו אותי בזמן כדי שאני לא אפגע יותר". אין מקום לתחינה של -"תוציאו ממני את הרוע". בכלא כולם שונאים את הממסד. תופסים את הממסד כמי שמרע. אין מקום לחשוב בכלא על חרטה. האדם לא מתפנה לחשוב על כך שהוא פגע במישהו וזה דבר איום ונורא בגלל שהוא עסוק בפגיעה שלו עצמו, כואב את הכאב שלו. אני מכיר את המצב הזה כי גם אני הייתי שם.
גם אדם שנמצא במסיבה, אפילו במסיבת יום ההולדת שלו וכואבות לו השיניים, קשה לו לשמוח כי הוא עסוק בכאב האישי שלו. כך אדם לא יכול לתפוס את זה שהוא פגע, כי הוא עסוק בפגיעה שעשו לו ולא עובר תהליך של למידה.
"לשנוא מישהו זה לתת לו את חומר הבעירה לשנאה שלו"
בכלא עברתי שינוי יוצא דופן, בנקודה מסוימת הבנתי שאני יכול להתחבר לדבר הנורא ולא לפחד. לאהוב את מי שהכי הכאיב, את מי שפגע בי, אפילו את עצמי, כי גם בי יש חלקים קשים ופוגעים. בעצם האויב הכי גדול שלי הוא אני בעצמי. הסליחה פינתה לי את הדרך לאהבה. בשביל לסלוח צריך למצוא את הדרך לאהוב או הפוך. הבנתי שהיכולת להתחבר לדברים הקשים זו הדרך להתרפות. לקחת אחריות, זה התיקון הכי גדול שאני מכיר. פגעתי ולמרות שבתחושה העצמית הרגשתי קורבן וכך זה תמיד, הפוגע והנפגע, שניהם מרגישים קורבנות, אבל צריך למצוא את הדרך לעצור את זה, את תגובת השרשרת.
אני מאמין שלשנוא מישהו זה לתת לו את חומר הבעירה לשנאה שלו, כשהתחלתי לדבר עם אנשים על זה נתפסתי בהתחלה כהזוי. לאט לאט, שמתי לב שאנשים מקשיבים. היו וויכוחים. הם היו אומרים לי שאנשים הם חארות. ואני הייתי עונה "אנשים הם לא חארות, אנשים הם מוגבלים. אף אחד לא אשם פה. לא מחפשים אשמים. בוא נעזור להם להסתכל עלינו נכון". לאט לאט בניתי לי נישה. הצטרפו אלי אנשים שהסכימו איתי. שהסכימו לנסות.
הרבה אנשים אמרו לי "אם היו עוד אנשים שהיו חושבים כמוך - היה טוב", כלומר הם חושבים שזה פתרון, אבל אני זה לא מספיק. צריך שהמחשבה הזו תהפוך למציאות. בוא נעשה אותה למציאות. כדי להגיע לכך אי אפשר לבד. כשהסביבה לא הולכת באותו כיוון או מתעלמת זה בלתי אפשרי. בית סוהר לא עוזר לזה, הוא לא נותן למחשבה שכזו מקום. הדרך להגיע באופן עצמאי לאיזה שהיא תובנה מהסוג הזה היא מבחינתי נס.
כיום, כשאני נתקל בכל סוג של אטימות אני שואל את עצמי, למה זה קורה לי? למה אני לא ראוי? מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה? אני מתפלל שהחברה תשכיל לקחת אחריות על מה שהיא עושה. על איך שהיא פוגעת בעצמה. אני מאמין שכשפוגעים וזורעים שנאה במקום אחד, זה חוזר כבומרנג. אני מאמין שאנחנו רקמה אנושית אחת שמחוברת יחד בקשרים של ערבות הדדית. ואני לא מפסיק לחשוב מה אפשר לעשות כדי שהמרקם האנושי הזה לא יפגע יותר?
כנראה לא סתם הורישו לנו חוכמה של "על כל הפשעים תכסה האהבה", "הפוסל במומו פוסל", "ואהבת לרעך כמוך". לכל יש משמעות. אפשר לשנות את פני המציאות ולעשות את המציאות שלנו קצת יותר טובה.
לכן הקמתי את עמותת א.ל.א (אדם למען אסיר). חזון העמותה הוא לגרום לשינוי חברתי משמעותי מתוך שאיפה לצדק חברתי וקיום הוגן להגביר את האחריות והמודעות החברתית באשר לצורך להגן על החלש, ולהביא לשינוי בתפיסה ובשיטת ההתמודדות שלנו כחברה בהתהוות העבריינות.
העמותה תפעל לחיזוק את הקשר בין האזרח לאסיר כדי לסייע לו להשתלב בחברה הנורמטיבית, לפתח מסגרות ותכנים חינוכיים שיסייעו במיגור תופעת העבריינות, למצוא חלופות בדרכי הענישה, הדרכה במוסדות החינוך לבלימת הפשיעה.
העמותה תקדם עשייה חברתית, פעילות אקטיבית בקרב הציבור הרחב לשינוי אופי הכליאה בישראל, תמיכה באסיר במהלך מאסרו, וסיוע בבעיות שאינן מטופלת כיאות, תמיכה במשפחות האסירים בכל תקופת המאסר, תמיכה באסיר לאחר שחרורו - הפנייה לגורמי שיקום, ייעוץ, הכוונה, קבוצות תמיכה וכו'. אני אשמח ואודה לכל מי שירצה להצטרף לבניית העמותה ולפעילותה.
"בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל hevra@y-i.co.il ולציין
בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
עדויות נוספות של מתנדבים:
"הם נותנים לנו כוח לעזור להם למצוא את הדרך"
"לתת לילדים סיכוי אמיתי לחיים טובים יותר"
"על חלומות רגילים של ילדים מיוחדים"
"האפשרות לגרום לחייל לחייך- שבתה את ליבי"
"איך מטפלים ברב שהטריד מינית?"
"איך עונים למישהו שמתקשר לספר שנאנס?"
