לפני שמונה שנים פרשתי ממפלגת העבודה. הצבעתי עבורה בבחירות האחרונות, אך למען הגילוי הנאות אודה: לא החלפתי מילה עם אהוד ברק מזה חודשים רבים. איש ממקורביו לא ביקש ממני לכתוב את הדברים, ואני ממעט, אם בכלל, להתבטא בפומבי בנושאים פוליטיים.
אך כאזרח מן השורה במדינת ישראל, אני כותב לכם את הדברים מדם ליבי, כמי שהיה פעם בשר מבשרכם, ואל תזקפו לי זאת לרעה.
אתם צירי ועידה של מפלגת העבודה, אבל לפני הכל אתם משרתים במילואים, או שאתם אבות ואמהות, סבים וסבתות לחיילים וחיילות. יותר מכל, אתם פטריוטים שרוצים שמדינת ישראל תחיה בשלום ובביטחון, תשגשג כלכלית ותשמור על דמותה כמדינת חוק דמוקרטית.
לבנימין נתניהו יש ממשלה יציבה גם בלי העבודה. תשאלו את עצמכם - מדוע הוא יוצא מגדרו כדי לצרפה לממשלה? האם הכל הוא משחק פוליטי? אני מאמין שלא.
אני מאמין, כן, אני מאמין, שנתניהו רוצה להתקדם בתהליך המדיני. אני מאמין שהוא מוכן גם לוויתורים מפליגים, ושכבלי שותפיו הקואליציוניים מונעים ממנו להודות בכך. אני בטוח שהוא מגיע לקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, בשל ועתיר ניסיון.
אולי אתם יותר ספקנים ממני. אבל מה יקרה אם אני צודק? ומה יקרה אם בגלל הישארות העבודה באופוזיציה, הוא יצטרך ליישר קו עם הימין הקיצוני? הרי אז נידרדר כולנו לתהום.
ההיסטוריה מלאה בצמתי קבלת הכרעות שרק שנים לאחר מכן ניתן להעריך את משמעותם לטוב או לרע. בעיקר לרע. ראו את הספר שיצא לאחרונה בדבר ההכרעות הפוליטיות שקבעו את גורל מלחמת העולם השנייה.
הרעש הפוליטי כרגע הוא עצום. הוא עמוס באינטרסים פוליטיים של שני הצדדים, ואני אומר זאת למרות שאני רוחש הערכה רבה לנכונותם של שלי יחימוביץ', אופיר פינס, איתן הבר, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ואחרים לוותר על מנעמי השלטון.
אילו אני במקומכם, הייתי ממריא מעל לרעש הפוליטי. הייתי שואל את עצמי את השאלות הנוקבות ביותר, שכל כולן מתמקדות בעתידנו בארץ הזו. הייתי מביט הרחק מעבר לכותרות העיתונים של השבוע.
הייתי מצביע בעד הצטרפות לממשלה.
אלי גולדשמיט, לשעבר ח"כ במפלגת העבודה ויו"ר הסיעה
כוחו של אהוד ברק תש. הוא אינו מאמין שניתן לכבוש את השלטון, הוא אינו מאמין שהמפלגה שהקימה את המדינה ואת הכור בדימונה ואת הקיבוצים והמושבים והערים הגדולות ויצאה למלחמות מוצדקות ושחררה את ירושלים וחינכה ילדים לא להיות אנלפבתים והפכה חלק מהעולם התרבותי והדמוקרטי, יכולה לחזור להגה השלטון.
פעם אהוד ברק האמין בזה ויכל לזה, ולא עוד.
אני מאמין שאפשר.
אחרי אם כל התבוסות בבחירות, מתחיל השיקום וההגדרה מחדש. ולאחריו ייבנה הכוח והאלטרנטיבה. משם ניתן יהיה לכבוש את ההר מחדש.
וזה ייקח זמן ויהיה קשה ומסובך. כי מפלגת העבודה צריכה לחזור ליסוד ולשורשים ולהוכיח שלמדה את הלקח ושיש לה דרך ואידיאולוגיה ושהיא ראוייה להיות אלטרנטיבה. שמילה זו מילה והבטחה זו הבטחה ודרך זו דרך ותפיסת עולם היא לא מכבסת מילים. את בנימין נתניהו מחליפים. את הליכוד מפילים. ככה זה כשאתה רוצה להיות אלטרנטיבה.
זה נכון. יש איומים. מתי לא היו? המצב הכלכלי קשה, ולכן מזלה של מדינת ישראל שיש לה את עופר עיני. כי אם נתניהו חפץ חיים, הוא יחל לעבוד יחד עם עיני. אם לא, הרחובות יעלו באש ונתניהו לא יסגור חצי קדנציה. זו בדיוק הסיבה שנתניהו נתן כל כך הרבה לעיני בימים האחרונים. ועיני? הוא לא צריך שנעזור לו במשימה הקדושה הזו, הוא יסתדר לבד.
ואיראן? ברק הכין את צה"ל. תסמכו עליו. בדיוק כמו שעזר ויצמן הכין את הטייסים לפני הפצצת הכור בעיראק, וכשהוא לא היה כבר בסביבה, שלח מנחם בגין את צה"ל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב. ברק הכין וביבי ישלח. כשבוגי יעלון ודן מרידור ויוסי פלד לצידו.
ומה על טובת המדינה? טובת המדינה מחייבת שמפלגת העבודה תחזור בעוד שנתיים לשלטון. צעירה, רעננה, משוקמת, עם דרך ותפיסת עולם ואידיאולוגיה ומילה ותחליף את ביבי בשלטון. לא רק הליכוד יכול לעשות את הדרך מן התהום לפסגה. גם אנחנו.
אז אהוד ברק כבר לא מאמין. אני כן. ואתם?
אתם מאמינים כמוני שאפשר? כי מי שכמו ברק, איבד את האמונה שעוד אפשר, שיצביע בעד הצטרפות לממשלת נתניהו, יעזור לביבי לכבס את עצמו ושרק לא ישכח בדרך למליאת הממשלה בירושלים, לומר לאיתן כבל לכבות את האור ברחוב אורים 1 בשכונת התקווה.
אלדד יניב, יועצו לשעבר של אהוד ברק, שימש כיו"ר מטה מפלגת העבודה
